ניצחון להסתדרות בבג"ץ: מעביד המבקש להעביר עובדיו למעביד אחר - חייב בהסכמתם

מאת עינב בן יהודה ואמיר הלמר



בהרכב מורחב של 7 שופטי בג"צ, ניתנה היום החלטה בשתי עתירות לבג"ץ שהוגשו לפני כ-8 שנים על ידי ההסתדרות מצד אחד והתעשייה האווירית ומפעל רמת"א שנמכר על ידה מן הצד השני, ונגעו למעמדת וזכויותיהם של עובדים במפעל שנמכר למעביד חדש. בג"ץ קבע כי מעביד המבקש להעביר עובדיו למעביד אחר - חייב לקבל הסכמתם, ולמעשה קיבל בהחלטה זו את עמדת ההסתדרות.



ראשית הפרשה בשנת 1989, כשהתעשייה האווירית (תע"א), שהיא חברה ממשלתית, הודיעה ל-400 עובדי מפעל רמת"א בבאר שבע על כוונתה להעביר את המפעל לבעלות חברה נפרדת שתהיה בשליטתה, ובכך יהפכו העובדים מעובדי התעשייה האווירית לעובדי חברת רמת"א.



הצדדים ניהלו מו"מ ארוך על זכויות העובדים במעבר מתע"א לחברה החדשה, ותוך כדי כך התברר לעובדים כי כוונת תע"א להפריט את המפעל ולהעבירו לידים פרטיות. בעקבות זאת עתרה ההסתדרות לבית הדין האזורי לעבודה למתן פסק דין המצהיר שכל עוד לא יוסכם אחרת עימה, הרי שכל עובדי מפעל רמת"א יוסיפו להיחשב לכל דבר ועניין כעובדי התעשייה האווירית.



תע"א ורמת"א ביקשו לדחות את עתירת ההסתדרות, ולקבוע כי הזכיות של עובדי רמת"א יוסיפו להיות מעוגנות בהסכם הקיבוצי הקיים אך ורק כלפי רמת"א ולא כלפי תע"א.



באוגוסט 93 דחה ביה"ד האזורי את בקשת ההסתדרות, אך קבע כי בכל הסכם הפרדה או הפרטה עתידי ביחס למפעל רמת"א, מוטל על התעשייה האווירית לכלול התחייבויות לשמירת זכויות עובדי המפעל להן הם זכאים במסגרת ההסכם הקיבוצי.



שני הצדדים עירערו לביה"ד הארצי לעבודה. בשנת 1996 דחה ביה"ד את ערעורה של ההסתדרות וקיבל את ערעורן של התע"א ורמת"א, תוך שהוא קובע כי העובדים אינם זכאים לתבוע את המשך העסקתם ע"י תע"א, אך זו צריכה להמשיך לשמור על זכויותיהם. עוד נקבע כי אם עובד לא יסכים לעבוד אצל המעביד החדש הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורין. בנוסף נקבע כי העברת הבעלות במפעל, ממעביד קיים למעביד חדש, אינה טעונה קבלת הסכמתם של העובדים.



בעקבות פסיקת ביה"ד הארצי עתרו שני הצדדים לבג"צ. ההסתדרות ביקשה לבטל את החלטה, ותע"א יצאה נגד קביעת ביה"ד כי התפטרות עובד עקב חילופי מעבידים תיחשב למעשה כפיטורים, וטענה כי יש לבחון התפטרותו של כל עובד לגופה.



בשנת 1997 הודיע היועמ"ש על התייצבותו להליכים, וטען בזכות פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה. בשנת 1999 החליט בג"צ לדון בעתירות בהרכב מורחב של 7 שופטים.

ההסתדרות טענה בפני בג"צ כי פסה"ד שניתן בביה"ד הארצי פוגע בזכויות יסוד של העובדים בכך שהוא שולל מהם את הזכות לבחור עבור מי לעבוד, ולמעשה כופה עליהם להישאר עובדי המעביד הקודם בשל הפגיעה הרבה הכרוכה בהתפטרות.

ההסתדרות טענה עוד כי פסה"ד מאפשר למעביד "להיפטר" בקלות מעובדיו ומכל חיוביו כלפיהם באופן חד-צדדי, ופוגע במנהג קיים בין הצדדים, שלפיו ביצועם של שינויים מבניים הותנה בהסכמה מוקדמת על תנאי העסקתם של העובדים. ההסתדרות טענה כי פסק הדין מערער את מאזן הכוחות הקיים בין עובדים למעבידים, ואשר הפרתו עשויה לפגוע בטווח הארוך בסיכויי הפרטתם המתוכננת של גופים אחרים.

תע"א וחברת רמת"א טענו כי עתירת ההסתדרות אינה מקיימת את התנאים שנקבעו להתערבות בג"צ בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה. כמו כן טענה התעשייה האווירית כי אם תתקבל גישת ההסתדרות יווצר חוסר איזון חמור בין המעביד לעובדיו, ותתאפשר סחטנות של העובדים שעלולה לשתק את הליכי ההפרדה וההפרטה של החברות הממשלתיות.



עוד טענו התע"א ורמת"א כי ביה"ד הארצי טעה בקביעתו כי התפטרות עובד בעת חילופי מעבידים ראויה "ככלל" להיחשב כהתפטרות בדין מפוטר, המצמיחה לעובד "אוטומטית" זכות לפיצויי פיטורים.



למרות ההרכב המורחב לא הצליחו שופטי בג"צ לגבש רוב של 4 שופטים בעלי דעה אחת. למעשה, בפסה"ד בעתירה הוצגו 3 דעות שונות, כאשר דעת הרוב שהכריעה היתה של המשנה לנשיא בדימוס, תיאודור אור, אשר אל דעתו הצטרפו השופטת בדימוס דליה דורנר והשופט אליעזר ריבלין.



אור קיבל את עתירת ההסתדרות וקבע שעובדי תע"א רשאים לסרב להיות עובדי חברת רמת"א החדשה. כמו כן קבע אור כי תע"א, מצידה, רשאית לפעול ביחס לעובדי רמת"א באחת הדרכים הבאות: להמשיך להעסיקם או לפטרם על פי החוק וההסכמים החלים על הצדדים בעניין זה, או, להגיע עמם להסכמה בדבר מעברם להיות עובדי חברת רמת"א.



כל עוד תע"א לא פעלה באחת מדרכים אלה, קבע אור יעמדו יחסי העבודה בינה לבין עובדי רמת"א בעינם, בכפוף להוראת ההסכמים והחוק המחייבים.



לדעתו של אור, כאמור, הצטרפה גם השופטת דורנר שאמרה כי "אין הדין מאפשר 'למכור' את העובדים יחד עם מקום עבודתם".



דורנר מוסיפה כי "במשטר של שוק חופשי, לאינטרס הכלכלי למכירת המפעל כעסק חי חייב להיות מחיר. התערבות פסיקתית מעקרת את זכויות העובדים על כוח עבודתם שהוא נכסם האישי, ופוגעת באיזון הנוצר על ידי כוחות השוק בין האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים".



השופט אליעזר ריבלין שהטרף לדעת הרוב קבע כי גם הזכות הקניינית למכור עסק כ"עסק חי", אינה כוללת את הזכות להעביר את העובדים "החיים והנושמים" המועסקים בו.



בעקבות זאת, כאמור, התקבלה עתירת ההסתדרות ונדחתה עתירותיהן של התע"א ורמת"א. ביהמ"ש העליון הטיל על התע"א ורמת"א הוצאות בסך 50 אלף שקל.