האם הגיעה הביתה מוקדם מהצפוי, בסביבות השעה ארבע. בבית היא מצאה את בנה, בן 16, ועמו חבר לכיתה, רובה ציד בידיו. היא ניסתה לשכנע את החבר שיניח את הרובה, אך הוא ירה בה. הנערים הופתעו מבואה של האם. הם ציפו לאב - והתכוונו להכותו, לשדוד את כספו ולקחת ממנו את מפתחות המכונית.
כשהגיע האב לבסוף הוא מצא את אשתו פצועה. שני הבחורים עדיין היו בבית. האב נאבק עם החבר של בנו ונפצע קלות. בשלב זה הגיעו לבית שוטרים, השתלטו על התוקף ועצרו אותו. הוא הואשם בניסיון לרצח מדרגה ראשונה ונשלח למוסד לעבריינים צעירים.
18 חודשים לאחר המקרה, שהתרחש בארצות הברית, נפגשו האם והתוקף לשיחה. זה היה במסגרת פגישת "גישור נפגע-פוגע", שהתקיימה בהסכמת שני הצדדים. הפגישה ארכה כשעה וחצי והנפגעת דיברה בה על הסיוטים שרודפים אותה בלילות מאז המקרה, על העזרה הנפשית שהיא נזקקת לה ועל קשייה בעבודה. הפוגע הביע חרטה על מעשיו. לדבריו, חש הקלה כשגילה שהנפגעת מוכנה לסלוח לו.
מפגשים כאלה, בין מבצע עבירה לנפגע ממנה, הם יישום של גישת "הצדק המאחה" - המציעה לשתף את הצדדים המושפעים מהמעשה הפלילי בשיח, שבו מחפשים דרכים לאחות את הפגיעות שגרם המעשה.
ברבות ממערכות אכיפת החוק במערב מסתיים "תפקידו" של הנפגע ברגע שהוא מדווח על העבירה, חוץ מאותם מקרים שבהם הוא מוזמן להעיד מטעם התביעה. אותה מערכת האמורה לגונן עליו למעשה מזניחה אותו ומרבית המשאבים מופנים מאותו רגע לטיפול בפוגע - בתפיסתו, בשיפוטו ובענישתו. באופן פרדוקסלי, ההשקעה הכלכלית במי שנשלח לכלא גבוהה לאין שיעור מההשקעה בשיקומו של הנפגע. לנוכח ההפרדה המוחלטת בין הפוגע לבין הנפגע, הפוגע על פי רוב איננו מעומת עם קורבנו ואיננו מודע כראוי לתוצאות מעשיו.
תפישת "הצדק המאחה" מתיימרת להתמודד עם סוגיות כגון אלה. אלא שיש הטוענים, כי תפישה זו מנוגדת למעשה ליסודותיו של המשפט הפלילי. הצדק המאחה, על פי המסתייגים משימוש גורף בו, ממיר למעשה את התהליך השיפוטי בתהליך טיפולי ועלול לפגום בהרתעה מפני פשיעה.
יוזמה של קצין מבחן בעיירה אלמירה, באונטריו שבקנדה, סימנה את תחילתה של המהפכה בתחום. ב-1974 נתפסו שם שני קטינים, שפגעו ברכושם של 22 תושבים. הם הועמדו לדין, אך בבית המשפט הציע קצין המבחן שמונה להם להפגישם עם הנפגעים. כך היה. הפוגעים נפגשו עם כל אחד מ-22 הנפגעים, הודו במעשיהם, הביעו חרטה וגיבשו הסכם לפיצוי, גם אם חלקי.
קצין המבחן שיזם את ההליך הושפע מפעילותה של הכנסייה המנוניטית, הדוגלת ביישוב סכסוכים שלא בדרכי כפייה. נקודת המוצא שלו היתה נוצרית, בשאיפה להביא לפיוס בין הצדדים על ידי חרטה, כפרה ומחילה. מאז עבר התהליך שינויים רבים.
בישראל הוקם ב-1998 "המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים" במשרד המשפטים. במסגרתו, בראש תחום "הצדק המאחה במשפט הפלילי", עומדת עורכת הדין ענת פרקש. "'הצדק המאחה' עבר תהליך 'חילון' עם השנים", אומרת פרקש. "הפיוס הוא תוצר נלווה מצוין, אבל לא הכרחי. המטרה היום היא מתן מענה לצורכי הנפגע ושילובו מחדש של הפוגע בקהילתו, לאחר שקיבל אחריות על מעשיו".
יישומי תפישת הצדק המאחה אינם יכולים להחליף את המערכות הקיימות בחקר פשיעה או בקביעת אשמה. תהליכי הצדק המאחה כן מתיימרים להשלים את ההליך הפלילי, ואפילו לשמש לו חלופה, כשמבצע העבירה מוכן לקבל עבירה על מעשיו, ובתנאי ששני הצדדים רוצים לקחת בה חלק.
בעולם, תהליכי צדק מאחה מנוהלים על ידי מנחים, העוברים הכשרה מיוחדת לכך: למשל משפטנים, קרימינולוגים או עובדים סוציאליים. הגופים המפנים לתהליך הצדק המאחה יכולים להיות המשטרה או התביעה הכללית, עוד לפני שהמקרה מגיע לבית המשפט; בית המשפט, בשלבים שונים של ניהול משפט נגד הנאשם; או שירות בתי הסוהר ושירותי המבחן תוך כדי ריצוי העונש. הכל בהתאם לשלב שבו מצוי ההליך הפלילי. מכך גם נגזרות תוצאותיו האפשריות של ההליך: הוא עשוי להחליף את הצורך במשפט, או להשפיע על גזר הדין או על תקופת המאסר. לעתים אין לו השפעה מוחשית, אלא רגשית גרידא.
"בתהליכי הצדק המאחה יש פוגע ויש נפגע, והאבחנה ברורה", אומרת פרקש, "התפישה לא מגלה יחס נייטרלי למעשה הפלילי. התהליך מובנה: המנחה נפגש עם מבצע העבירה ועם הנפגע, לחוד, בפגישות אישיות, וקובע את התאמתם לתהליך. השאיפה היא ליצור 'מרחב בטוח ומכבד' למפגש".
המפגש הוא שיאו של התהליך. "כל צד מספר מה קרה. מתנהל שיח של שאלות ותשובות ולאחריו פונים לשלב העלאת אפשרויות לאיחוי. הנפגע מנסה לתאר את הנזק שנגרם לו, והפוגע מתבקש לחשוב כיצד יוכל לפצות על מעשיו. פיצויים אפשריים הם: התנצלות, כסף, עבודה לטובת הנפגע, שירות לקהילה או אפילו הסכמת הפוגע להשתתף בתוכנית שיקומית. אם מגיעים להסכם, הוא נחתם ונשלח לגורם שהפנה את הצדדים להליך. לאחר מכן מקיימים מעקב אחר מילוי התחייבויות הפוגע".
המניע של הפוגע להשתתף בתהליך כזה מובנת כשהוא בא במקום ההליך השיפוטי, או, למשל, כדי לסייע בהפחתת שליש מתקופת מאסר. לדברי פרקש, המחקר מוכיח כי לא רק טובות הנאה עומדות בבסיס הנכונות להשתתפות. "פוגעים רבים רוצים להוריד מלבם את תחושת הבושה על מה שעוללו", היא אומרת. "לבקש סליחה, להסביר מדוע עשו מה שעשו, ולהתחיל בתהליך שילובם מחדש בקהילה".
בישראל פועלות כיום שלוש מסגרות ממשלתיות, המפעילות תהליכים של צדק מאחה. קד"מ - קבוצת דיון משפחתית - פועלת ב-12 תחנות משטרה. התחנות מפנות מקרים מסוימים של קטינים פוגעים ל"היוועדות", מודל של צדק מאחה, המפגיש בין הצדדים, תומכיהם, אנשי מקצוע ואיש משטרה. המודל הזה, המשמש לעתים חלופה להגשת כתב אישום, פועל מאז 1999.
מסגרת שנייה של צדק מאחה מתקיימת בשירות המבחן לנוער, למעלה מעשור. שרי גרבלי, כיום מנחת צדק מאחה בשירות המבחן לנוער במשרד הרווחה, במחוזות הדרום וירושלים, הציעה לממונים עליה לנסות את השיטה לפני 12 שנים. "הופנה אלינו נער שפרץ למכונית וגנב ממנה רדיו", היא אומרת. "קיבלתי אישור מהממונים עלי לגשת לביתו של הנפגע. הצע
גישור נפגע-פוגע בעבירות פלילות: מענה לצורכי הנפגע, שילוב מחדש של הפוגע בקהילה
דוד רפ
11.6.2004 / 10:43