"כל חברות הבנייה בישראל הושפעו מהמיתון. מי שנכנס אליו רזה - מת, ומי שנכנס שמן - רזה. גם החברות הגדולות נפגעו, כמה מהן באופן אנוש", כך אומר מנכ"ל דניה סיבוס, איתמר דויטשר, בראיון ל"הארץ".
דויטשר עומד זה שבע שנים בראש החברה, המתמחה בבנייה למגורים, תשתיות ותעשייה, ונחשבת לאחת החברות החזקות בישראל. היקף פעילותה השנתי מסתכם בכ-280 מיליון דולר.
לדבריו, "עקב המיתון נוצרה מערכת לחצים אדירה על המנהלים הבכירים, שבמקום להתמקד באסטרטגיות לצמיחה החלו לנהל מלחמת הישרדות. בכמה מקרים המנהלים לא שרדו ובאחרים הם מתחו את הקווים: חברות הסכימו לבצע עבודות במחירים לא נכונים רק כדי להתגלגל. זוהי הטעות הכי גדולה שמנהלים יכולים לעשות.
"חלק מהנפילות של החברות התרחשו בגלל החלטות שגויות של העומדים בראשן; מנהלים הציעו מחירי הפסד במכרזים, לעתים עשו זאת במודע, ולעתים במנותק ממה שקורה בשוק. מבחינת דניה סיבוס, לא הסכמנו לעבוד במחירי הפסד. עם זאת, לנוכח המצב ביצענו צעדי התייעלות בחברה: הורדנו את השכר ב-5% ופיטרנו 10% מהעובדים".
החלטה אחרת שקיבלה דניה סיבוס, כמו חברות אחרות, היא להסיט את מרכז הכובד של פעילותה מישראל לחו"ל. חברות יזמיות רבות, בהן אפריקה ישראל, אזורים, קרדן ושיכון ובינוי, גילו את הפוטנציאל העסקי הטמון מעבר לים, ולנוכח המיתון בענף הבנייה בישראל הרחיבו את השקעותיהן במדינות שונות. זאת באמצעות הקמה ורכישה של שכונות מגורים, קניונים ואזורי מסחר, וסלילת כבישים.
עתה, בעקבותיהן, התחילו גם החברות הקבלניות, המבצעות, לתקוע יתד בחו"ל. כך למשל אשטרום, סולל בונה ארצות חוץ, רויכמן שמבצעת ברומניה פרויקטים בתחום התשתיות, וחברות נוספות הפועלות באפריקה. דניה סיבוס, הנמצאת בשליטת קבוצת אפריקה ישראל, רכשה חברות קבלניות במדינות כמו קנדה ורוסיה.
לפני כשנתיים הקימה דניה יחד עם חברה קבלנית רוסית במוסקווה את חברת הבנייה דניה רוס, והחלה לבצע שם פרויקטים בעבור אפריקה ישראל. דניה שותפה בחברה ב-70%. ההיקף השנתי של פעילות דניה רוס הוא 50 מיליון דולר.
באוקטובר 2003 רכשה דניה סיבוס 60% מחברה קבלנית בינונית בקנדה שהיקף פעילותה השנתי הסתכם ב-35 מיליון דולר, ואשר התמחתה בבנייה למסחר. שם החברה שונה לדניה פרופורמה, והיא התחילה להיכנס לפרויקטים של בנייה למגורים בעיקר בטורונטו ומונטריאול. תמורת העסקה העמידה דניה סיבוס לחברה ביטחונות של כ-4-3 מיליון דולר, באופן שיאפשר לה להתמודד בפרויקטים נוספים.
בימים אלה נמצאת דניה סיבוס לקראת חתימה על הסכם לרכישת חברה קבלנית בצ'כיה הקרויה IMOS. מחזור המכירות של IMOS מסתכם ב-120 מיליון דולר, והיא נחשבת לאחת מעשר החברות הגדולות במדינה. היא פועלת בכל המגזרים - מגורים, משרדים ומסחר - ומעסיקה כ-800 עובדים. היקף העסקה מוערך ב-10 מיליון יורו.
דויטשר אומר כי קצב ההתרחבות של דניה בחו"ל יגדל בשנים הקרובות, ואילו בישראל הוא עתיד להצטמצם. לדבריו, בימים אלה מתנהל משא ומתן ראשוני גם עם חברות קבלניות בפלורידה. רכישת חברות שם תאפשר לדניה לפעול בתחום הנדל"ן בכל החוף המזרחי, מקנדה ועד פלורידה.
"כיום היקף הפעילות השנתי שלנו בישראל הוא 280 מיליון דולר, כולל פרויקטים בתחום התשתיות ופרויקטים למגורים ותעסוקה. היקף הפעילות השנתי בחו"ל הוא 80-70 מיליון דולר", אומר דויטשר. "להערכתי, עד סוף 2005 היקף הפעילות השנתי בישראל יירד ל-200 מיליון דולר, ובחו"ל הוא יעלה בשיעור ניכר: היקף הפעילות השנתי בצ'כיה יהיה 150 מיליון דולר, ברוסיה 50 מיליון דולר, בקנדה 50 מיליון דולר, ואם העסקה בפלורידה תצא לפועל, הפעילות שם תהיה בהיקף של 200 מיליון דולר בשנה. כלומר היקף הפעילות בחו"ל יסתכם ב-450 מיליון דולר בשנה - כפול מזה שבישראל".
מה עומד מאחורי ההחלטה להתרחב לחו"ל, ומדוע הדבר נעשה באמצעות רכישת חברות זרות או התחברות לחברות קיימות, ולא למשל על ידי הקמת סניפים עצמאיים?
דויטשר: "חברת בנייה היא גוף תפעולי שלא יכול להתחיל מאפס, אלא חייב שתהיה לו מערכת קשרים עם ספקים מקומיים, קבלני משנה וכדומה. לכן, כניסה לכל מדינה חדשה מחייבת רכישת מערכת תפעולית קיימת ונכונה. הקמת חברה חדשה היא הליך ממושך שיכול להימשך 10 שנים, מאחר שהוא מחייב גיוס צוות, הקמת מערך אסטרטגי וכדומה. הרכישה מקצרת את התהליך.
"עם זאת לא בכל המדינות אליהן רצינו להיכנס - הצלחנו. למשל, ניסינו לרכוש חברות באנגליה. ניהלנו משא ומתן עם כמה חברות. הגשנו, יחד עם אלקטרה, הצעה לרכישת אחת מהן - והפסדנו. זה השוק הנדל"ני הכי טוב שיש, אך לעת עתה המחירים גבוהים מדי בעבורנו. נחכה שהמחירים יירדו קצת ואז ניכנס".
לפי מה מחליטים לאיזו מדינה להיכנס ואיזו חברה לרכוש?
"ככלל, אנחנו מחפשים מדינות שבהן השוק צומח, בשונה למשל משוק הנדל"ן אצלנו. בכל מדינה כזו אנחנו מחפשים שותף שאפשר יהיה להסתמך עליו בפעילות היום-יומית. אנחנו מביאים ידע, כסף ושיטות עבודה. מעורבים בניהול, אבל לא מחליפים את ההנהלה המקומית. בדרך כלל אנחנו שולחים מישראל נציגים שיהיו מספר 2 ו-3 כדי לשמור על האינטרס שלנו, אבל המנכ"ל חייב להיות מקומי, ולהכיר את השוק שבו הוא פועל".
בשנה האחרונה מרבים להתלונן בענף על המחסור בידיים עובדות. הפלשתינאים בעוצר, הזרים מגורשים והישראלים לא באים. מהי עוצמת ההשפעה על העבודה באתרי הבנייה?
"יש הרבה אתרים הסובלים מהמחסור והפעילות בהם הואטה מאוד, אם כי אני לא מכיר אתרים מושבתים. לנו אין כל כך בעיה כי אושרה לנו מכסת העובדים הזרים. לגבי הישראלים, לא נמצא הפתרון שיביא אותם לעבוד. בדניה סיבוס הכשרנו 70 עובדים ישראלים, ומהם נותרו 8-7 - על אף שאנחנו משלמים להם 45-40 שקל לשעה. פועל בניין שעושה 200 שעות בסיסיות בחודש ועוד 40-30 שעות נוספות יכול להגיע לשכר של 12 אלף שקל בחודש. למרות זאת, הישראלים לא שורדים בעבודה: היא קשה להם מדי.
"כיום כמעט שאין הבדל בשכר בין הישראלים לבין העובדים הזרים, אבל יש הבדל בתפוקות.