"זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם. צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום. אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלקים. ועוד זאת היתה בה, זריזות של עלמות" ("תהלה", שמואל יוסף עגנון).
ביום רביעי מלאו לאילזה רוזנטל 90. את יום ההולדת הזה היא ציינה במקום שלא הרבתה לבלות בו בחייה הארוכים ומלאי הפעילות - בבית חולים. היא הגיעה לשם בעקבות פציעה שהסתבכה וחייבה אשפוז.
ביום חמישי, כשהיא בת 90 ויום אחד היא הלכה לעולמה.
רוזנטל היתה יועצת ההשקעות הוותיקה והמבוגרת ביותר בישראל. עד ממש לאחרונה היא נהגה לפקוד את משרדי חברת ניהול התיקים שהקימה, הון-דור, בסמטה קטנה ליד רחוב יפו בירושלים. שותפה, איציק דדון, היה יכול להיות בקלות בנה של רוזנטל, שמעולם לא הקימה משפחה. הוא בן 47 בלבד. בימים היפים, לפני הבועה, רוזנטל ודדון ניהלו יחד תיקי השקעות בכ-90 מיליון שקל.
"קומברס זאת מניה טובה", היא אמרה ב-99' בראיון ל"הארץ". "קניתי אותה ללקוחות שלי כשהיתה ב-25 דולר ועכשיו היא כמעט ב-90. אני מוכרת עכשיו את המניות האחרונות שנשארו לי". גם את טבע היא אהבה. היא השקיעה בה בראשונה בתחילת שנות הארבעים.
רוזנטל נולדה ב-9 ביוני 1914 בקלן שבגרמניה כבת בכורה. 19 יום מאוחר יותר נרצח יורש העצר של בית הבסבורג בסראייבו ומלחמת העולם הראשונה פרצה.
ב-1935, שנתיים אחרי שאדולף היטלר עלה לשלטון ומיד אחרי שקיבלה את תעודת ההוראה שלה, עלתה רוזנטל לישראל. אחרי כמה עבודות זמניות, סידר לה קרוב משפחה עבודה בסניף הירושלמי של מה שהיה אז בנק פויכטונגר. זה היה ה-1 במאי 1939 - רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הג'וב, טלפנית, לא הלהיב את רוזנטל, אבל בדיעבד הוא חשף אותה לעולם שבו תחיה את יתרת חייה הארוכים. תפקידה איפשר לה להאזין לשיחות של לקוחות. וכשהם דיברו על מניות, שנקראו אז "אקציות", היא מצאה את עצמה מרותקת. לאט לאט ובשקדנות יקית, למדה רוזנטל את המונחים - ואת המקצוע. היא עזבה את עמדת הטלפנית והתחילה לעבוד בבנק עצמו.
19 שנים היא עבדה בסניף פויכטונגר בירושלים. כשהיא עזבה אותו היא היתה מנהלת מחלקת ניירות ערך. השנה היתה 1958. היא בוודאי היתה אחת המנהלות היחידות בבנקאות, אם לא היחידה. אחרי שסירבה להצעתו של מי שהיה לימים הבנקאי הבכיר ביותר בישראל, ארנסט יפת, להישאר בבנק, חברה רוזנטל לבנקאי בשם "מרתין מאייר" ויחד הקימו את הסניף הירושלמי הראשון של "הבנק לסחר חוץ". רוזנטל מונתה לסגניתו של מאייר, וכשהוא עזב, היא מונתה למשרת המנהל.
ב-1 במאי 1972, כשהיא בת 58, הגיל שבו נשים רבות, בוודאי אז, מתכננות כבר את הפנסיה, מצאה רוזנטל ג'וב חדש: היא הועסקה בחוזה מיוחד כיועצת ניירות ערך בסניף הירושלמי של בנק אגוד. 21 שנה ייעצה רוזנטל ללקוחות הבנק כיצד להשקיע את כספם תוך כדי כך שהיא זוכה להערכה, הערצה והשתאות ממנהליה. וכשעזבה, בעת שהיתה בת 79, לא חשבה ולו לרגע ליהנות סוף סוף מחסכונותיה ולצאת לפנסיה נוחה ומרופדת. בשבילה, הדבר שהכי אהבה לעשות היה לעבוד - לא לנוח.
בגיל 79 היא עשתה משהו חדש - דבר שלא עשתה מעולם: היא הפסיקה להיות שכירה. רוזנטל הקימה ביחד עם דדון את חברת ניהול התיקים שלהם, הון-דור. "הון", הסבירה אז רוזנטל זה על שם העיסוק שלהם - בהון. "דור" זה פשוט דדון ורוזנטל. הקהל שלה היה אותו קהל ששירתה במשך עשרות שנותיה כשכירה - ניצולי שואה שקיבלו פיצויים מגרמניה ורצו להשקיע אותם.
רוזנטל לא למדה מה קורה בשוק מהעיתונים - היא קיבלה את המידע שלה כמו כולם: מהמחשב. עיניה הערניות היו צמודות למסך במשך שעות רבות.
לאחר התפוצצות בועת הטכנולוגיה בוול סטריט, גם מניות של חברות מבוססות יותר החלו לרדת, והשוק נשלח לשלוש שנים של ירידות במניות וקיטון בהיקפי המסחר. הדבר התבטא גם בעסקי הון-דור - היקף התיקים המנוהלים ירד לכ-70 מיליון שקל. אבל השנה האחרונה ראתה התאוששות והיקף התיק החל לצמוח שוב. בשנים האלה רוזנטל המשיכה בפעילות ההתנדבותית שלה, בין השאר כגזברית עמותת אנוש ובארכיון הציוני.
מאז מותה, לקוחות רבים מתקשרים למשרד ומנסים לעודד את דדון. "היא תחסר לי מאוד", הוא אומר, "היא היתה חלק מעולם של טוב לב והיא הביאה אותו לתוך עולם העסקים שלה. בעולם של היום, שהוא מאוד מסחרי, טוב הלב הזה בלט".
"תהלה" של עולם ההשקעות הלכה לעולמה
נתן ליפסון
14.6.2004 / 9:16