לזאר נוסד ב-1848 על ידי משפחת וייל, בתור חברה למסחר בניו אורלינס. מינויו של וסרסטין ב-2002 לתפקיד המנכ"ל התבצע לאחר שהבנק עבר תהפוכות וקשיים פנימיים. בדומה לבנק השקעות פרטי אחר, מדיובנקה, היתה ההיסטוריה של לזאר רוויה בתככים ומהפכים. למעשה, מאז 1973 היה לזאר קשור למדיובנקה, שנחשב מעוז עסקי מקיאווליסטי, באמצעות עסקה משותפת לשליטה בענקית הביטוח האיטלקית ג'נרלי, שהינה היום בעלת השליטה בחברת מגדל הישראלית. יותר מעשרים שנה לאחר שנחתם ההסכם בין השתיים, הודח נציג לזאר מדירקטוריון מדיובנקה, לאחר ששני הבנקים מצאו עצמם לעתים תכופות יותר בצדדים שונים של עסקות ייעוץ גדולות.
בשלהי שנות ה-90 עבר לזאר תהפוכות פנימיות, חילופי הנהלות ושינויים ארגוניים. ב-24 באוקטובר 2001 התפטר מלזאר ויליאם ר' לומיס, מוותיקי הבנק, אשר שימש מנכ"ל החטיבה האמריקאית שלו. התפטרותו הצטרפה לשרשרת של עריקות משורות הבנק, לאחר מחלוקת על חלוקת הרווחים בין החטיבה האמריקאית לזו האירופית. האמריקאית הניבה חלק קטן יחסית מעמלות הייעוץ, ואולם השותפים האמריקאיים בחברה קיבלו את חלק הארי של הרווחים.
2001 היתה שנה קשה לא רק ללזאר, אלא לכל ענף בנקאות ההשקעות, על רקע הנפילות בשווקים והקיפאון בפעילות רכישות, מיזוגים והנפקות. בלזאר גאו המתחים, והעזיבות יוחסו בחלקן לנטיותיו הטוטליטריות של היו"ר, דוויד-וייל, מבני המשפחות העשירות ביותר בצרפת. משפחת דוויד-וייל וקבוצה קטנה של שותפים הקשורים אליה זכאית ל-40% מרווחי הבנק.
ברוס וסרסטין, שמכר ב-2001 את בנק ההשקעות שהקים לדרזדנר בנק, נבחר למי שיושיע את לזאר וישיב את עטרת הבנק ליושנה. וסרסטין קיבל מיד את מלוא השליטה הניהולית בבנק, למעט זכות וטו שקיבלו דוויד-וייל והדירקטוריון על מכירה של לזאר. בניגוד למגמת הקיצוצים הרחבה בעולם הבנקאות, בחר וסרסטין בהרחבה של הבנק ובחיזוקו בשמות ידועים. הצעד הנוכחי הנשקל על ידי לזאר עשוי לתת לווסרסטין את ההון הדרוש להמשיך לבנות את כוחו של הבנק בתחום הייעוץ, לאפשר תשלום שכר גבוה לבנקאים המצטיינים ביותר וגם למלא את כיסי השותפים ולהפיס את דעתם.