מבקר המדינה ממליץ לאחד את התביעה המשטרתית עם הפרקליטות

מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2000 שפורסם היום בוחן המבקר בין השאר את נושא מערכת התביעה הפלילית, תוך השוואת היבטים מרכזיים של עבודת התביעה המשטרתית לעומת הפרקליטות.

במסגרת זו, נבדקו בין השאר ענייני כפיפות התביעה המשטרתית לגוף החוקר; חלוקת העבודה בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית; תקינות ההליך של ההעמדה לדין, גניזת תיקים והסדרי טיעון ועוד.

המבקר מציין בדו"ח כי עם הקמתה של התביעה הפלילית הוטל על התביעה המשטרתית לייצג את המדינה בעבירות קלות מסוג חטא ועוון, שהיו חלק קטן מכלל העבירות שבגינן הוגשו כתבי אישום, וכן לנהל את המשפט בתיקים בעבירות אלו, שכללו משפט קצר ולא מורכב.

בפועל קובע הדו"ח כי כתוצאה מתמורות שהתחוללו במציאות הישראלית, חלוקת העבודה בין הפרקליטות ובין התביעה המשטרתית השתנתה במידה ניכרת: מבחינה כמותית הפכה התביעה המשטרתית מגורם משני לגורם מרכזי, במערכת התביעה הפלילית.

על פי נתוני המשטרה, בשנים 2000-1999 טיפלה התביעה המשטרתית בכ-94% מכלל התיקים בעבירות מסוג עוון ובכ-75% מכלל התיקים בעבירות מסוג פשע. עוד עולה מהדו"ח כי בישראל, כ-85% מכלל תיקי התביעה הפלילית מטופלים בידי התביעה המשטרתית. אולם במובחן מהתובעים בפרקליטות, הנהנים מעצמאות ארגונית, כפופים התובעים המשטרתיים לקציני החקירות במרחבים ובמחוזות ולפיקוד הטריטוריאלי של המשטרה. לפיכך, טוען המבקר כי השינויים שהשפיעו על המשימות המוטלות על התביעה הפלילית, מעוררים את הצורך לבחון מחדש ומהיסוד את המבנה הקיים, את עצם ההצדקה לקיומם של שני גופי תביעה נפרדים, את חלוקת העבודה ביניהם ואת סדרי העבודה, באופן שיבטיח מדיניות תביעה אחידה ויאפשר אמצעי פיקוח ובקרה נאותים ליישומה.

המבקר מציין בדו"ח כי בעשור האחרון הועלה הצורך להפריד את הגוף התובע מהגוף החוקר ולאחד בגוף אחד את כל גורמי התביעה, באופן שיאפשר לתובע לפעול באי תלות. על אף שהמשטרה והפרקליטות עמדו זה שנים על החשיבות לכך, לא התקדם הנושא ורק לפני כחצי שנה הוקם פורום משותף לשני הגופים לבחון את המסגרת לאיחוד בין גורמי התביעה ואת הכרוך בכך. לדעת משרד מבקר המדינה, יש לפעול לקידום הנושא של צירוף התביעה המשטרתית לפרקליטות. בשלב ביניים, יש לשקול פתרונות חלופיים במסגרת המשטרה, שיבטיחו כפיפות נורמטיווית לפרקליטות, וביטול הכפיפות של התביעה המשטרתית לגורמי חקירה, ובכך להבטיח את עיקרון ההפרדה בין הגוף החוקר לגוף התובע.