נמל אינו רכוש פרטי

גם כשתסתיים השביתה בנמלים, וכל נפגעיה בפועל ובכוח ינשמו לרווחה, אין לעבור לסדר היום על האירוע השערורייתי. אחרי דיונים שנמשכו שנים בין נציגי הממשלה ורשות הנמלים ובין נציגי ההסתדרות וועדי העובדים של נמל אשדוד ונמל חיפה, אישרה הכנסת חוק המשנה את המבנה האנכרוניסטי של נמלי ישראל במגמה לייעלם לטובת כל הציבור. נמלי ישראל הם מהאחרונים בעולם המערבי המנוהלים על ידי גוף ממשלתי כמונופול מפגר מבחינת היעילות והעלות. ארגון הנמלים מחדש במסגרת שלוש חברות נמל נפרדות, המפעילות תוך תחרות ביניהן את נכסי הנמלים השייכים למדינה, הוא עניין בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה.



ההסתדרות ונציגי העובדים נאבקו ברפורמה זו בכל כוחם בשלבי המוקדמים של התגבשותה, וגם בהצעת החוק שגילמה אותה. המלחמה לא פסקה גם לאחר שהחוק אושר בכנסת, והתגלגלה לשביתה חדשה בנמלים (אחרי שביתה של כשבועיים באוקטובר אשתקד). מרבים לעסוק בהערכת הנזקים הכלכליים שהשביתה גרמה; לא מתייחסים להיבט האנטי-דמוקרטי שלה: ההחלטה של קבוצה עובדים קטנה, בתמיכת מנגנון האיגוד המקצועי, לשים לאל חוק שהתקבל בכנסת ברוב מכריע.



להלכה נציגי העובדים ניהלו מאבק על הבטחת זכויותיהם. הם לא הסתפקו בהסדרים לשמירת הזכויות שהותוו בחוק ואוששו במו"מ, ותובעים כערובה את שעבוד נכסי הנמלים לטובתם; ועד שייחתם אתם הסכם חדש, הם דורשים להתלות את החוק. המשמעות: מסירת זכות וטו לעובדים על חקיקת הכנסת. שום ממשלה לא יכולה להסכים ל"סידור" כזה.



החוק מאפשר לנהל מו"מ במשך תקופה מצטברת של 210 ימים. נניח שיש ממש בטרוניותיהם על אי שמירת זכויות - מדוע לא מיצו את תקופת המו"מ המתאפשרת לפי החוק?



השביתה שהפעילו - באישור תמוה של בית הדין לעבודה ("בשיעור 75% מהתפוקה") - גרמה למשק נזקים עצומים שכנראה נמדדים במאות מיליוני שקלים. עשרות אוניות נמנעות מלהגיע לחיפה ולאשדוד ופורקות מטענים בנמלים זרים. יצואנים ויבואנים מקוננים על הפסדיהם, עובדי מפעלים בסכנת פיטורים - אבל מה אכפת לשליטי הנמלים? הם ציפצפו על האזרחים, על המדינה ועל המשק ושיתקו את עורקי הכניסה והיציאה של הארץ בלי להתחשב בתוצאות הקשות.



עובדי הנמלים - מובלים בידי הוועדים הלוחמניים במיוחד של נמל אשדוד - החליטו כנראה שלא תהיה ריאורגניזציה של נמלי ישראל והפכו את הנמלים למעשה לרכושם הפרטי. בעבר, ממשלות הלאימו רכוש של אנשים פרטיים; היום, קבוצות עובדים השולטות בצומתי שירותים חיוניים מפקיעות רכוש ציבורי לבעלותן הפרטית - בפועל, ועכשיו גם להלכה (וכי מה משמעותו של שעבוד נכסי הנמלים להבטחת זכויות העובדים אם לא הפקעתו דה פקטו לטובתם?).



במצב הדברים הקיים, וגם אם יושג הסדר (שעלול להיות פשרה שתביס את מטרת החוק), אין מנוס מפתרון ארוך טווח שחורג מהנמלים הקיימים: הקמת נמל שלישי בחוף הים התיכון, שיתחרה מבחוץ בנמלי אשדוד וחיפה. הרעיון אינו חדש: יוזמי נמל היובל באשדוד ונמל הכרמל בחיפה התכוונו ליצור באמצעותם תחרות אמיתית בתחום זה. עובדי הנמלים הצליחו לסכל את הכוונה ונמל היובל יפעל כחלק מנמל אשדוד.



יש תשתית לנמל שלישי - מספנות ישראל. המספנות רכשו שני מנופים לפריקת מכולות. רציפי המספנות יאפשרו, לאחר התאמה, שינוע חלק ניכר מכלל המכולות המשונעות בנמלי הארץ. בעבר העובדים איימו למנוע הצבת מנופים וכניסת אוניות למספנות ולחסום גישה למשאיות. אם ינסו למנוע את הפעלת נמל המספנות בכוח, תהיה למדינה זכות וחובה לסכל את הניסיון בכוח. במובן מסוים, מספנות אלמוניות הפכו גם לקו הגנה על הדמוקרטיה.