באודיטוריום המבודד שיועד לצופים בקרבות הדרמטיים שררה אווירה כמעט מושלמת לשחמט. מהכורסאות המרופדות שהשקיפו על לוחות השח שהתחלפו על המסך הענק ותיארו בזמן אמת את המהלכים שביצעו כמה משחקני השחמט הטובים בעולם, לא נשמע כל רחש. הצליל היחיד שיכול לפגוע בכושר הריכוז של הצופים, היה קולו המונוטוני של רב האמן בוריס אלתרמן, שמדי פעם תיאר באנגלית עם מבטא רוסי כבד את מצבם של השחקנים, ואת האפשרויות שפתוחות לפניהם. כמו בתחרויות שחמט בינלאומיות אחרות לא נשמעו קריאות עידוד או הפתעה כשאחד המתחרים הזיז כלי מסוים לעמדה לא צפויה ופתח בכך מכלול שלם של אפשרויות שאיש לא צפה קודם לכן, או כשכמה מהם איבדו צריחים, פרשים או רצים חשובים בגלל טעויות מטופשות. בשחמט, כמו בטניס או בגולף, הקהל - במיוחד אם ישנו כזה - אמור לשמור על איפוק.
אבל הצופים הספורים שבאו בשבועיים האחרונים למכון לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן לא ראו שום סיבה לאמץ את הגינונים האופייניים לענף, ובוודאי לא לשקוע בכורסאות הנוחות מול פרצופו האדיש של אלתרמן. הם הסתובבו כה וכה בין המתחרים, התווכחו בקול רם על משמעותם של המהלכים, נישנשו קרואסוני גבינה מתוקים מהקיוסק הצמוד, שמפעיליו לא התבקשו בשום שלב להשתיק את המוסיקה שבקעה מהרדיו, ומדי פעם - אבוי לחוצפה - אף שלחו ידיים דביקות אל לוחות השחמט שעל השולחנות והזיזו את הכלים שעליהם, כדי להדגים זה לזה תרחישים כאלו או אחרים.
למרות ההתנהגות הבלתי נסבלת לכאורה ועל אף חשיבות האירוע - אליפות העולם, לא פחות - לא נשמעו קולות מחאה מאף אחד מ-14 המתחרים על התואר היוקרתי. מתברר שמלבד היכולת לחשב יותר משלושה מיליון מהלכים אפשריים בשנייה ולנחש כיצד ייראה לוח המשחק בעוד יותר מ-20 מהלכים, נהנים מחשבי שחמט מעוד כמה יתרונות משמעותיים: הם חירשים, עיוורים, ושום דבר - אפילו לא קולות הלעיסה שנשמעים ממש מעל לראשיהם - לא מצליח להוציא אותם מריכוזם.
כלפי חוץ, גם האנשים שהשתתפו באליפות העולם ה-12 למחשבי שח, שהתקיימה השנה בפעם הראשונה בישראל ושננעלה ביום שני האחרון, הצליחו לשמור על נינוחות, אך במקרה שלהם זה בעיקר משום שבשלב הזה אין הרבה מה לעשות. "בתחרות עצמה אנחנו הרובוטים של המחשב. אנחנו עושים את מה שהוא אומר לנו", אומר בחיוך שי בושינסקי ש"דיפ ג'וניור" - תוכנת השח שלו ושל שותפו אמיר באן - החלה באותן דקות את מאבקה להחזרת תואר אלופת העולם, שאותו הפסידה בשנה שעברה ל"שרדר" הגרמנית, כדי לזכות בתואר עולמי רביעי בתוך שבע שנים. "בזמן התחרות זה נחשב למאוד מסוכן להכניס בתוכנה שינויים. מותר לעשות את זה, וקורה לפעמים שמכניסים לתוכנה שינויים קטנים, כמו למשל כשמגלים באג, אבל בפרק זמן שבין סיבוב לסיבוב אנחנו לא יכולים לעשות שינויים דרמטיים שיתאימו את עצמם ליריב. רוב העבודה נעשית לפני התחרות".
משמעות הדברים, לפחות במבט שטחי, היא תחרות שחמט ביזארית שבה בני האדם נדרשים רק להזין את מחשביהם במהלכי המחשבים היריבים ולהזיז - על פי פקודתם - את הכלים שעל לוחות המשחק הפיסיים, שנמצאים שם רק לצורכי המחשה. בין לבין הם מעבירים את שעות המשחק הארוכות בשיחות עם המתכנתים שיושבים מולם ומפעילים את התוכנה המתחרה, קמים לעתים קרובות מכיסאותיהם כדי לעקוב אחר הנעשה במשחקים האחרים שמתנהלים סביבם, וקשה לתפוס אותם בוהים בלוח השחמט כשראשם נתון בין כפות ידיהם. בשלב הזה, הם יודעים, הניצחון או ההפסד במשחק כבר אינם תלויים בהם אלא באלגוריתמים שמחשבים במהירויות לא נתפשות ערכים שהם מנפיקים לכל מהלך אפשרי על פני הלוח.
* אבא של "שרדר"
"יש כאן הרבה פחות אמוציות מאשר בתחרויות שחמט רגילות", אומר אלתרמן בביטול כשהוא נשאל על האווירה הכמעט חברית ששוררת בין המתחרים, או למעשה בין אלו שיצרו אותם. "כשמשחק נגמר פה אתה רואה אנשים לוחצים אחד לשני את היד ואומרים משהו כמו 'כל הכבוד, התוכנה שלך היתה יותר טובה. מזל טוב'. בשחמט של בני אדם לא שומעים דברים כאלו. לעומת זאת, כל הזמן שומעים משחקנים שמפסידים דברים כמו 'אתה מטומטם ושיחקת רע מאוד וסתם במזל ניצחת אותי'. המון פעמים אנשים לא לוחצים את היד אחרי משחק וגם לא מעט פעמים רואים שחקנים מעיפים את כל הכלים מהלוח אחרי שהם מפסידים".
אבל ניצחון כאן הוא בכל זאת אישי. הוא אומר שקוד של אדם אחד יותר טוב מקוד של אדם אחר, לא?
"בסדר, אבל הנקודה היא שזה ספורט לאנשים עשירים. האנשים פה הם מתכנתים או מנהלים בחברות גדולות שמחפשים דרך להעביר את שעות הפנאי שלהם עם תוכנת שחמט וזה פשוט מעניין להם. הם משתמשים בכל הכישרונות שלהם ומכניסים לתוכנה את האופי שלהם, אבל הם לא אנשים שחיים משחמט ושאם הם לא יזכו עכשיו אז לא יהיה להם מה לאכול".
ובכל זאת, גם אם בהשוואה לתחרויות שחמט אנושיות קשה היה למצוא באוניברסיטת בר אילן דרמות שזועקות לעיניים, הרוגע מסביב לשולחנות המשחק היה מדומה. המסעות החוזרים ונשנים אל הקיוסק הקטן והנכונות של מפעילי התוכנות להתראיין דווקא ברגעים שבהם התוכנה שלהם התמודדה מול מצבים קשים, המחישו בצורה הטובה ביותר עד כמה בסופו של דבר האליפות היא של בני אדם ולא של מכונות, גם אם השותפים האנושיים לאירוע שימשו בו בתפקיד המריונטות.
"שרדר" היא ללא ספק פרויקט חייו של סטפן מאייר-קאהלן, בן 36 מדיסלדורף שבגרמניה. את העבודה על התוכנה, שנטלה בשנה שעברה את תואר אלופת העולם מ"דיפ ג'וניור" של בושינסקי ובאן והגיעה לבר אילן כדי להגן עליו, הוא החל לפני 12 שנה כשהיה סטודנט צעיר בפקולטה למדעי המחשב באוניברסיטה המקומית. מאז, הוא אומר, "התוכנה הזאת היא עבודה שאף פעם לא נגמרת".
מאייר-קאהלן, שכמו רוב כותבי תוכנות השחמט בתחרות התוודע אל משחק השחמט בזכות אביו, מספר שהחל לעבוד על הגרסה הראשונה של "שרדר" כעבודה אקדמית, מבלי שהיו לו כוונות לעתיד. "אחרי חודשיים או שלושה של עבודה על התוכנה, היא היתה כבר ברמה שהיא יכלה לנהל משחק סביר מול מתמודד אנושי, והפרופסור שלי באוניברסיטה אמר לי שאני יכול להפס
הגביע שוב שלנו: הפסד מפתיע של האלופה הגרמנית החזיר לתוכנת השחמט הישראלית "דיפ ג'וניור" את הכתר העולמי
שחר סמוחה
23.7.2004 / 19:50