בית הדין לעבודה הורה למשרד החוץ בצו זמני להימנע מפיטורי שגריר ישראל באוסטריה

ביה"ד לעבודה בתל אביב הורה למשרד החוץ בצו זמני להימנע מפיטורי שגריר ישראל באוסטריה. השגריר אברהם טולדו פנה לביה"ד באמצעות עוה"ד צבי בר נתן ומרב ברוך ממשרד ברץ, בר נתן, הורן ושות' בבקשה לאסור על משרד החוץ להעבירו מתפקידו כשגריר באוסטריה ולמנות לו מחליף, וזאת עד לתום תקופת שירותו. בנוסף ביקש טולדו כי ביה"ד יורה בצו מניעה זמני שלא לפטרו עד לסיום הדיון בבקשה העיקרית.



טולדו הוא עובד משרד החוץ זה כ-40 שנה ואמור לפרוש לגימלאות סוף 2005. בפברואר השנה קיבל הודעה לפיה יסיים שירותו בקיץ 2004. הוא מונה לתפקידו הנוכחי ביולי 2001 בדרג ממונה, ביולי 2003 מונה כשגריר בעקבות התהדקות חוזרת של הקשרים בין ישראל ואוסטריה.



טולדו טען בפני ביה"ד כי להדחתו לא קדמו כל נימוק ממשי או הסבר מניח את הדעת, וכי לא ניתנה לו זכות שימוע. לטענת המשיבה הסיבות להחלטה שלא לאפשר למבקש להמשיך בתפקידו היו חשש לדיווחים מוטים, קיום פגישות בהיקף מוגבל, חוסר דיווח על הופעות בתקשורת, תלונות מאנשים באוסטריה ובארץ לגבי יחס בוטה ומזלזל יחסים עכורים בשגרירות וחוסר שיתוף פעולה עם אנשי האבטחה. עוד נטען כי לאור כל זאת הוחלט כפשרה למנותו כשגריר עד יולי 2004, וזאת מפאת גילו ולאור העובדה כי בנו נמצא בשנה האחרונה ללימודיו.



משרד החוץ טען כי הגבלת המינוי עד קיץ 2004 נעשתה בהסכמתו ובידיעתו של השגריר, וזאת בעקבות פניותיו לממונים עליו לאחר כתבה שפורסמה בערוץ 10, שקשרה בין חזרתו הצפויה לארץ לפגיעה שפגע כביכול באשתו. לטענת משרד החוץ, בפניותיו ניסה השגריר להאריך את תקופת כהונתו על מנת שחזרתו ארצה לא תקושר לפרטים שפורסמו בכתבה. בעניין זה קבעה שופטת ביה"ד, חנה טרכטינגוט, כי לא השתכנעה שמדובר היה בסיום מוסכם של התפקיד, כפי שטען משרד החוץ, וכי יש ללמוד מפניות השגריר לממונים עליו שהיה סיכום על סיום התפקיד. השופטת ציינה כי מכיוון שלא היה סיכום שכזה, העברתו של טולדו מתפקידו הצריכה הענקת זכות שימוע.



השופטת ציינה כי בשימוע המאוחר נפלו פגמים מהותיים. לדבריה, החובה לשמור על הגינות על צדק ועל סדרי מנהל תקינים בכל הליך פיטורים הינה חלק מן החובה לבצע חוזה בתום לב, ממנו נגזרת חובתו של מעביד לתת לעובד המועמד פיטורים זכות שימוע. על מנת לקיים השימוע בתום לב יש חובה על הרשות הציבורית להביא בפני העובד את כל המידע שברשותה הנוגע אליו. תהליך זה צריך להיות כן ואמיתי ולא הליך הנעשה כדי לצאת חובה. יש לקיימו טרם ההחלטה הסופית בדבר פיטוריו של העובד ולתת לו להכין טיעוניו בצורה נאותה.



השופטת ציינה כי לא שוכנעה כי השימוע שנערך יומיים לפני הדיון נעשה לכאורה בתום לב ומתוך מתן אפשרות להתמודד ולהגיב על המידע שהתקבל נגדו ושעשוי להשפיע על ההחלטה להעבירו מתפקידו. לדבריה, עצם שיתופו של מנהל מחלקת ארופה בשימוע מהווה הבעת דיעה קדומה, מכיוון שהמנהל היה זה שחתם קודם לשימוע על תצהיר בו קבע כי יש להעביר המבקש מתפקידו. עוד נטען כי למרות בקשותיו, לא קיבל השגריר אסמכתאות לתלונות נגדו למרות שאלו הובאו בפני ביה"ד.



בנוסף ציינה השופטת כי לאחר השימוע החליט שר החוץ לקבל המלצתו של מנכ"ל משרדו ולהורות על סיום כהונתו של טולדו. בהחלטה נטען כי החלטת השר היתה לקונית וחסרת הנמקה. השופטת טענה שהצורך בהנמקה הוא מאבני היסוד של הליך מנהלי תקין, וכי צורך זה מתחזק כשעומדים בפני השר מסמכים חסויים שעצם קיומם לא הובא בפני השגריר.



ביה"ד השתכנע כי בשלב זה גובר האינטרס של המבקש על האינטרס של המשיבה, והפגיעה הצפויה בו חמורה מזו של המשיבה, וחלכן הגיע להחלטה למנוע את חזרת השגריר ארצה בשלב זה.