וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עד כמה מתאים החוק המיושן למכונית המודרנית?

שחר הזלקורן / הגה

29.7.2004 / 18:23

מבחן לא השוואתי בין רנו 4 לרנו מגאן II איפשר לנו לבחון את השאלה; המסקנות מפתיעות



שלא כמו ציוויים תנ"כיים דוגמת "לא תנאף", פקודת התעבורה (הנוסח החדש) משנת תשכ"א (1961) אינה קופאת על שמריה - השינויים שנעשו בה במשך השנים נועדו להתאים אותה לתנאים המשתנים של עולם הרכב (במושג זה נכללים הנהגים, תשתית הכבישים והמכוניות). בין שלל ההוראות, ההנחיות, הסעיפים ותתי-הסעיפים אורבת בשקט פסקה שכותרתה "מהירות מירבית מותרת". כשירות לציבור קוראינו, החלטנו לבחון את ההתאמה בין "המהירות המירבית המותרת" שנקבעה בתחילת שנות השישים ובין המכוניות שנעות על הכבישים העליזים של תחילת שנות האפס-אפס (שנת 2000 ואילך).



קוראים חדי עין בוודאי הבחינו בטעות קטנה במשפט האחרון - המהירות המירבית המותרת כיום (110 קמ"ש בכבישים מסוימים) לא נקבעה בשנת 1961: היא עודכנה בשנות התשעים כדי להתאים לכישורים המוטוריים המתפתחים של המכוניות (ובמידה מסוימת גם לתשתית הכבישים המשתפרת). אולם במרבית הכבישים המהירות המירבית עדיין זהה לזו שהיתה נהוגה לפני יותר מארבעים שנה.



מה קרה בארבעים השנים שחלפו מאז נקבעה המהירות המירבית? החיפושיות התפרקו (תרתי משמע), אלביס מת (כנראה), אורי זוהר חזר בתשובה ומשה דץ הציע נישואין לאורנה. אבל לאף אחד מהאירועים המעצבים האלה אין השפעה על המהירות המרבית - הגורמים העיקריים התורמים לעיצובה הם: (1) הגורם האנושי (כלומר אנחנו, הנהגים); (2) תשתית הכבישים; (3) המכוניות עצמן.



נתחיל בנו, האוחזים בהגה: סגנון הלבוש שלנו אולי השתנה, אבל הכישורים הפיזיולוגיים שלנו - דוגמת מהירות התגובה - נותרו ללא שינוי ניכר (למרות האימונים עם הסוני פלייסטיישן). בעצם, לעומת אדם וחווה, סביר להניח שכישורינו הגופניים רק נחלשים במשך השנים: אנחנו לא צריכים לרדוף אחרי האוכל שלנו או לברוח ממנו.



תשתית הכבישים, בניגוד לדעה הרווחת, דווקא משתפרת - אמנם עדיין אפשר למצוא לא מעט בורות וסדקים, אבל הדברים מתחילים להיראות טוב יותר (נקווה שהקיצוצים בתקציב לא ינתקו את אספקת החמצן לעקומת השיפור).



בין שלושת הגורמים שהוזכרו לעיל המכוניות הן אלו שנעשו בהן השינויים המשמעותיים והרבים ביותר. על מנת להמחיש (ולבחון) את עומק השינויים, בחרנו לעמת מכונית פופולרית משנות השישים עם מכונית פופולרית בת זמננו: קבלו את הרנו 4 ואת הרנו מגאן. אין מדובר חלילה במבחן השוואתי - מטרתנו היחידה היא לבדוק את התאמתה של המהירות המירבית שנקבעה בימיה של הרנו 4 למכוניות של ימינו, שהמגאן מייצגת אותן.



הרנו 4 נולדה ב-1961 והיא סירבה להיאסף אל אבותיה עד אמצע שנות השמונים. ה- 4 "שלנו" הגיחה אל אוויר העולם ב-1969 היא שייכת למשפחת מילון מירושלים זה 35 שנים (!), והעברת הבעלות היחידה שרשומה באילן היוחסין שלה היא זו שהתרחשה כשהאבא (יד ראשונה) העביר אותה לבנו רמי (יד שנייה). את הרנו מגאן II אין צורך להציג - החלב עדיין לא יבש על פגושיה, והיא כיכבה ב"הגה" פעמים רבות בחודשים האחרונים.



לו התגלגל אל ידינו עלון הפרסום של הרנו 4, סביר להניח שהיינו מוצאים בו משפטים כמו "מכונית משפחתית מרווחת עם חגורות לנהג ולנוסע הקדמי"; "מנוע רב-און בנפח 845 סמ"ק המפיק קצת פחות מ-40 כ"ס"; ו"בלמי תוף מעולים לכל הגלגלים (יש ארבעה!)". במונחים מודרניים זה נשמע כמו בדיחה, אבל בשנות השישים זה כנראה היה מספיק. הרנו מגאן, שהגיעה אלינו עם מנוע 2.0 ליטר, חולקת עם הרנו 4 את שם המשפחה ו... זהו - כל דמיון בין האחיות לבית רנו מקרי בהחלט.



הרנו 4 נראית היום כמו צעצוע: עובי הדלתות אינו עולה הרבה על זה של טלפון נייד; רק הנהג והנוסע הקדמי נהנים מחגורות (עם שתי נקודות עיגון בלבד); בגלל המנוע החלוש כל עקיפה היא מבחן אומץ מסמר שיער (שרצוי לוותר עליו); הגלגלים ננעלים בקלות גם על משטחים יבשים באיכות סבירה (לא היה ABS בשנות השישים - הם השתמשו ב-LSD); תיבת ההילוכים מעורפלת; אחיזת הכביש מעודדת נסיעה בקו ישר (ה-4 נועלת צמיגים בגודל 145/80/13 כמעט כמו של וספה); ובל נשכח את הסלידה המופגנת מהעברות משקל כלשהן, שכנראה נועדה לשכנע את הנהג להימנע מתמרונים חריפים (כמו התחמקות ממכשול). אחרי סיבוב קצר ברנו 4 נותרנו משתאים לנוכח המתירנות של המחוקק שקבע את המהירות המירבית על 80 קמ"ש אי-אז בשנות השישים - לו היה הדבר תלוי בנו, המהירות היתה מוגבלת ל-60 קמ"ש.



הבעיה של המחוקק היא שהמכוניות של ימינו טובות לאין-ערוך מאלו של שנות השישים - והן אינן מתרשמות מ-60, מ-80 או אפילו מ-120 קמ"ש. הרנו מגאן תשמח לבלות את כל ימיה בשיוט נעים במהירויות שיגרמו לשוטרי התנועה לחכך ידיים בהנאה, והיא תעשה זאת בבטיחות מירבית: אחיזת הכביש גבוהה ובטוחה; המנוע חזק וגמיש דיו כדי לאפשר האצות ביניים ועקיפות בטוחות; ארבעת בלמי הדיסק מתוגברים במערכות ABS, EBD ו-EBA; לכל הנוסעים (ולנהג כמובן) יש חגורות עם שלוש נקודות עיגון; להגנת הנוסעים מצטרפים גם אזורים סופגי אנרגיה, הגה קורס, קורות חיזוק מפלדה בדלתות ושש כריות אוויר; ועוד לא דיברנו על הממדים הנדיבים (שמוסיפים לבטיחות הפאסיווית) ועל מבחני הריסוק המחמירים שהמכוניות החדשות נדרשות לעמוד בהם (המגאן זכתה בחמישה כוכבים - הקומפקטית הראשונה שקיבלה את הציון המירבי). 80 קמ"ש? נו, באמת - לכבוד שנות האלפיים ראוי להעלות את המהירות המרבית ל-200.



אבל לא. אנחנו עומדים לאכזב כעת את כל מי שציפה למצוא כאן השתלחות בלתי מרוסנת במשרד התחבורה או במשטרת התנועה. המסקנות שלנו ברורות: המהירות המירבית המותרת כיום אינה מותאמת למכוניות של ימינו - מה שהתאים לרנו 4 אינו מתאים לרנו מגאן. גם תשתית הכבישים (חלקה לפחות) יכולה לעמוד בהעלאת המהירות המירבית, אבל, לצערנו, הנהגים עדיין אינם מוכנים לכך. כמו שיספר לכם כל ישראלי, רמת הנהיגה כאן רחוקה מלהבריק. ולפני שנותנים לנו רישיון לרוץ, כדאי שנלמד ללכת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully