ביהמ"ש העליון מאפשר המשך אכלוסו של פארק התעשייה יורו-פארק

בית המשפט העליון דחה את ערעורה של עירית הרצליה על ההחלטה לאפשר אכלוסו של פארק התעשייה יורו-פארק, שנבנה על אדמות קיבוץ יקום.



המדובר בפארק תעשייתי המכיל 4 מבנים המאוכלסים בחלקם שנבנה על מקרקעין בשטח של 99 דונם, שהיו בבעלות קיבוץ ואשר ייעודם שונה מייעוד חקלאי לתעשייה. בהקמת הפארק השקיעה חברת יקום פיתוח, שמצויה בבעלות קיבוץ יקום (50%) ובבעלות חברת דרבן שבשליטת איש העסקים אליעזר פישמן, כ-46 מיליון דולר. בין החברות ששכרו במקום שטחים נמצאות אינטל, דור אנרגיה, חברת הדלק אלון, דורגז, פיצה האט, וויזבאנד תקשורת, מטלינק ודיון סמיקונדקטורס.



שופטי ביהמ"ש העליון החליטו לדחות את ערעורה של עיריית הרצליה על החלטתו של שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, עוזי פוגלמן, שדחה לפני כשנה עתירת העירייה כנגד אכלוס המתחם, תוך שהוא קובע כי עתירת העיריה הוגשה בשיהוי ניכר. ביהמ"ש העליון מקבל את הקביעה כי אכן העתירה הוגשה בשיהוי ודוחה את הערעור.



ראשית הסיפור בעתירה שהגישה עיריית הרצליה כנגד אכלוס הפארק בפברואר 2003, ע"י עו"ד רענן הר זהב. במסגרת העתירה טענה העירייה כי הפארק נבנה ומאכלס חברות שאינן חלק ממפעלי התעשייה של קיבוץ יקום וזאת שלא בהתאם להוראות התב"ע, לפיהן באיזור יותרו שימושים ותכליות להקמת מפעלי תעשייה במסגרת מפעלי קיבוץ יקום.



עוד נטען בעתירה כי מתחם התעשייה שהוקם על שטח הקרקע של הקיבוץ מיועד לצרכים מקומיים של הקיבוץ בלבד, ואין לאפשר הכנסת גורמים חיצוניים באופן שיכול להשפיע על איזורי תעסוקה מחוץ לגבולה של התוכנית כמו איזור התעשייה של הרצליה.



העירייה טענה כי לא סביר להעניק ל-350 חברי קיבוץ יקום אזור תעסוקה שיפגע, למעשה, בהכנסות של רשות שבה מתגוררים מספר רב בהרבה של תושבים.



עיריית הרצליה טענה כי היעדר הגבלה על השימוש שייעשה בפארק יפגע בה, משום שהדבר יגרום לעזיבת עסקים המצויים בה כיום - והדבר עלול להוריד לטמיון השקעות רבות שעשתה העירייה בתשתיות.



כנגד העתירה התייצבו יקום פיתוח, שיוצגה ע"י עו"ד עמוס גורן, קיבוץ יקום, שיוצג ע"י עו"ד חנן מלצר, החברות המאכלסות את הפארק וכן הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של חוף השרון, שיוצגה ע"י עו"ד ישראל נשבן, שאישרה את תוכנית הקמת הפארק.



אלו טענו שיש לדחות את העתירה בשל השיהוי הרב בהגשתה, שכן הליכי שינוי ייעוד הקרקע החלו כבר בשנת 1994 והאישורים לבנות את הפארק ניתנו בשנים 1999-2001. הוועדה המקומית טענה כי דבר קיומה של התוכנית לבניית הפארק וייעודה היו ידועים לעיריית הרצליה שנים רבות.



היזמים - הקיבוץ וחברת יקום פיתוח - ביקשו לדחות את העתירה מטעמי שיהוי של 4 שנים לפחות. לטענתם, הושקעו זה לא מכבר בפארק 46 מיליון דולר ובנייתו הסתיימה, כך שאם בקשתה של העירייה למנוע את השימוש בפארק תתקבל, סכום זה יירד לטימיון. גם החברות ששכרו במקום משרדים ביקשו לדחות את העתירה בטענה כי השקיעו במקום השקעות רבות בתשתית וטלקומוניקציה כדי להתאימו לצרכיהן.



השופט פוגלמן, שנדרש להכריע בעתירה, דחה אותה תוך שהוא מקבל את טענת השיהוי בהגשתה. פוגלמן קבע כי עיריית הרצליה היתה חשופה יחד עם כלל הציבור במשך שנים לגבי טיבו של פארק התעשייה המוקם וזאת מפרסומים שונים בעיתונות ועל שלטי חוצות.



מעבר לכך, קבע פוגלמן כי אינטרס ההסתמכות של היזמים והשוכרים במקום ראוי להגנה. "ניצבים אנו בפני מעשה עשוי, לאחר שהושלם תהליך הבנייה. החזרת הגלגל לאחור בשלב הנוכחי, וקביעה כי במבנים ניתן יהיה לאכלס רק מפעלי תעשייה של קיבוץ יקום, כאשר ברור כי מפעלי תעשייה מעין אלה אינם ולא יכולו להיות בנמצא, תביא לפגיעה חריפה במשיבים, שהיתה נמנעת אילו היתה העתירה מוגשת במועד", קבע פוגלמן.



בנוסף, קובע המשנה לנשיא אליהו מצא כי אמנם נקבע זה לא מכבר כי מתחרה עסקי יכול לפנות לביהמ"ש ולבקש לבטל החלטה של רשות שבאה להיטיב עם מתחרה שלו ואשר לדעתו ניתנה שלא כדין, אך לדעתו הדבר אינו חל כאשר המתרה העסקי הוא רשות מקומית.