על סיפור ההצלחה של "יקב רקנאטי" מעיבה העובדה שמייסדיו תקועים אחד לשני בגרון

לא מזמן מכר לני (ליאון יהודה) רקנאטי, בעל השליטה ב"יקב רקנאטי", זירות אגרוף לחיילים אמריקאים בעיראק. המכירה נעשתה במסגרת "אקסקליבר", חברה שהונפקה בבורסה האנגלית בחודש שעבר, אותה הקים עם שותפים אנגלים. החברה מאתרת ומספקת ציוד לצבא האמריקאי בעיראק, מספר רקנאטי בחפץ לב, כפי שהוא מספר על כל עסקיו הענפים: נדל"ן בהולנד, כימיקלים וסילוק פסולת רעילה ברמת חובב, קצת היי-טק. רק על היקב שנושא את שמו הוא מעדיף להישאל כמה שפחות. דווקא העסק הכי מרגש שהיה לו מעולם נהפך לזירת איגרוף שבה הוא שוב ושוב מושלך, חבוט וכאוב, לקרשים.



לא כל מי שאוהב יין או שברשותו אוסף יינות נדיר יכול להיות גם בעל יקב. לרקנאטי, בן 51, שיחק המזל פעמיים. נוסף לאהבתו ליין ולאוסף הבקבוקים הגדול (למעלה מ-2,000 מכל העולם), היה לו גם כל מה שצריך כדי להפוך מאוהד לשחקן. "בבית הורי תמיד שתו יין, אבי היה מביא יינות מחו"ל והיינו שותים מדי פעם", הוא אומר. "גם היו לנו בבית על הכרמל גפנים של ענבי מאכל והיינו עושים מהן יין לבן. אחר כך, כשהתבגרתי, הסתובבתי ביקבים בכל העולם ותמיד היה לי חלום להקים יקב, לא במונחים של עסק, וגם לא חשבתי שאקרא לו על שמי, אלא מתוך אהבה צרופה לעניין. ואז בדיוק מכרנו את אי-די-בי והעיתוי היה נכון והיתה הזדמנות".



לפני ארבע שנים הוא האמין שהוא על סף הגשמת החלום. הוא היה בדרך לקבל למעלה מעשרה מיליון דולר ממכירת אי-די-בי, ובחלק מהכסף התכוון לקנות לעצמו יקב במתנה, או ליתר דיוק להיכנס לשותפות עם האחים שלומי ומשה בן ארי, שנראו לו אז "בחורים נחמדים מאוד ובעלי רקע מצוין".



האחים בן ארי הם נצר למשפחת כורמים ותיקה שעלתה ארצה מרומניה בשלהי המאה ה-19. ראש המשפחה, לייב אבד"ק (אב בית דין קודש), רכש בזכרון יעקב קרקע ממישהו שחי בלבנון והקים עליה אחוזה. באחוזה היו כרמים, מהם התפרנסו בני המשפחה גם בדורות הבאים. עם קום המדינה שונה אבד"ק לבן ארי, על שם לייב המייסד, שבניו ונכדיו המשיכו לגדל ענבים ולשווק אותם לאגודת הכורמים.



לרגע אפשר היה לחשוב שמשה (55) ושלומי (46) עומדים לשבור את המסורת המשפחתית. משה נסע ללמוד רפואה וטרינרית באיטליה ושלומי הלך ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. אחר כך פתח משה קליניקה פרטית בתל אביב ושלומי התמחה בגינקולוגיה. אבל לבסוף הגנים החקלאיים ניצחו. בסוף העשור שעבר עזב שלומי את הרפואה כדי לגבש עם אחיו תוכנית עסקית שכללה את עיקרי חלומם הישן: ייצור יין איכותי במחיר לכל כיס. "הקשר בין יין לרפואה זה החרך הקטן שדרכו מסתכלים על הטבע", אומר שלומי על ההסבה המקצועית שעשה. "אני אומר שצריך להשאיר לטבע את רוב העבודה ולהתערב כמה שפחות".



האחים הפשילו שרוולים וניגשו לעבוד. הם איתרו כרמים מתאימים במושב בן זמרה בגליל העליון, בעזרתו של המומחה ד"ר פיני סריג; מצאו את היינן לואיס פסקו, בוגר תואר שני בייננות מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה, שעבד ביקבים בעמק נאפה וביקב "תשבי" בארץ; ובחנו ספקי ציוד מאיטליה וחביות עץ אלון מצרפת. הכל היה ברור וכמעט סגור, פרט לכסף. 450 אלף דולר, אם לדייק, ורק בשביל ההתחלה. "בשלב הזה התחלנו לחפש משקיע, היינו במשא ומתן עם כמה משקיעים שהתעניינו ובסוף הגענו גם ללני", מספר שלומי. "הוא היה אז באיי-די-בי, עסוק בדברים שלו, היה דירקטור בחברות רבות, ואנחנו הבנו שהוא לא יהיה פעיל. היה בו שילוב של מי שאוהב יין, עם רקע פיננסי. לנו היה הידע. אנחנו בנינו את החבילה. הצגנו לו את הדברים, זה מצא חן בעיניו, הוא הבין שהוא הולך להיות שותף ב-50%".



רקנאטי: "הם היו אצל משקיעים שונים אבל שום דבר לא יצא לפועל והם הגיעו אלי. באו עם תוכנית עסקית מרואה חשבון מכובד שנראתה מעניינת והחלטתי להיכנס לזה. הם היו קשים במשא ומתן אבל הייתי בטוח שהחיים יותר חזקים מכל דבר והאמנתי שנסתדר". רקנאטי הביא לשותפות את חברו הטוב אז, יובל גורלי, בעל חברת מוצרי החשמל "אלקטרו סטאר", גם הוא חובב יינות ואספן, וביחד עם האחים בן ארי הם חתמו במארס 2000 על חוזה להקמת יקב באזור התעשייה בעמק חפר. שותפות חצי חצי, בהשקעה של כ-450 אלף דולר מכל צד.



פרסים ומבוי סתום



בתעשיית היין הישראלית זוכרים כולם כמה שנות מפתח. הראשונה היא 1972, השנה שבה ביקר בישראל פרופ' קורנליוס או (Ough) מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה ואמר שהאקלים ברמת הגולן עשוי להניב ענבי יין אידיאליים. ארבע שנים אחר כך, ב-76', ניטעו ברמה הכרמים הראשונים, ושבע שנים מאוחר יותר, ב-83', השיק המנכ"ל שמשון ולנר את היין הראשון של יקבי רמת הגולן, זה שהוכיח לכל שבישראל אפשר לייצר יין ברמה בינלאומית.



המהפכה שחוללו יקבי רמת הגולן בתרבות היין הישראלית דומה למהפכה התקשורתית שחולל ערוץ 2. בעקבותיה פעילים היום בישראל כ-120 יקבים, רובם הוקמו בעשור האחרון, לא מעט מביניהם הם יקבי בוטיק קטנים שמייצרים יין משובח וזוכים להכרה ופרסים. אם לפני עשר שנים צרך הישראלי הממוצע כשלושה ליטרים וחצי יין בשנה, הרי שהיום הצריכה הממוצעת היא שבעה ליטרים, כשבגוש דן היא אף עולה ל-10 ליטרים לאדם (עם עדיפות של 60% ליינות אדומים). שוק היין המקומי מפיק היום מ-50 אלף טונות ענבים, כ-35 מיליון בקבוקים בשנה, ומייצר הכנסות, על פי הערכת מועצת הגפן והיין, של 600-500 מיליון שקל. על רקע הצמיחה הכללית מרשים לפגוש את יקב רקנאטי הצעיר בצמרת המצעד.



כבר בהיוודע דבר הקמת היקב התעוררה בענף סקרנות וציפייה. אמרו שמדובר בנבחרת מנצחת, אצולת הכורמים עם אצולת הבנקאים. שלומי בן ארי מונה למנכ"ל היקב ל-18 החודשים הראשונים, תמורת שכר חודשי של 10,000 דולר ומכונית צמודה. רקנאטי היה יו"ר מועצת מנהלים. את הלוגו שמוטבע על תוויות הבקבוקים ונראה כמו סמל משפחתי עתיק מצאה אשתו של רקנאטי, לורי, על אריח ספרדי עתיק ואשתו של שלומי, נילי, מעצבת גרפית, נתנה לו את המגע הסופי.



ארבעת השותפים, רקנאטי, גורלי והאחים בן ארי, התחלקו במניות שווה בשווה, 25% כל אחד. כעבור שנה השתנה מאזן האחוזים. אורי