חבר מרכז הליכוד: "ביבי דופק את המסכנים, והם מעריצים אותו; לך תדע, אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים"

חבר מרכז הליכוד משלומי התלונן באוזני לפני כמה חודשים על הסבל שגרם לאמו הקיצוץ החד שביצע שר האוצר, בנימין נתניהו, בקצבת הזיקנה שהיא מקבלת מדי חודש מהביטוח הלאומי. האם קבלה לפני בנה על הדיכאון ששקעה בו בעקבות מצוקה כלכלית קשה. "היא היתה מקבלת יותר מ-2,000 שקל לחודש, ונתניהו חתך לה את זה ל-1,300 שקל", אמר הבן, מתקשה להסתיר את זעמו. "איך אפשר לעשות ככה לאנשים זקנים?" הוסיף האיש, שדרש לשמור על עילום שם. "הליכוד תמיד עזר לחלשים, ועכשיו הוא דופק אותם".



חבר המרכז לא היה יכול לשאת את מצוקתה הגוברת של אמו. הוא החליט לנסות לפתור את בעייתה. יום אחד טילפן מביתו ללשכת שר האוצר בירושלים וביקש לדבר עם השר. מנהלת הלשכה שאלה לזהותו, והוא אמר לה את שמו. באיזה עניין, שאלה. בעניין אמא שלי, השיב. מנהלת הלשכה רצתה להעביר את השיחה לאחד העוזרים. חבר המרכז התקומם. "אמרתי לה, שאני רוצה לדבר עם ביבי באופן אישי. אמרתי לה, שאני חבר מרכז משלומי ושאני מחכה על הקו".



כעבור כמה רגעים שר האוצר היה על הקו. "בטח שדיברתי אתו", מספר חבר המרכז. "הוא היה מאוד נחמד. סיפרתי לו על אמא שלי, והוא אמר לי לשלוח לו מכתב עם כל הפרטים. הוא הבטיח לי שיבדוק באופן אישי את המקרה".



השיחה האישית שניהל עם האיש האחראי לעיצוב המדיניות הכלכלית הרגיעה את חבר המרכז והעניקה לו תחושת כוח. כמה אנשים במדינה יכולים להרים כך טלפון לשר האוצר? מעולם לא הרגיש כה קרוב לשלטון, מעולם לא חש שיש לו השפעה כה ישירה על ניהול המדינה.



לפני כמה ימים פגשתי אותו שוב בוועידת הליכוד בהיכל התרבות בתל אביב. מתברר, שהשיחה עם נתניהו לא הניבה דבר. "ביבי הבטיח לי שיהיה בסדר", התעקש האיש.



בעודנו מדברים, בקע קול שירת מקהלה מכיוון שער הכניסה. עשרות חברי מרכז נדחקו כדי לסוכך על האיש שצעד במרכז הדבוקה. ארשת של שביעות רצון על פניו, עשה שר האוצר את דרכו לאולם הוועידה. עשרות חברי מרכז נדחקו כדי להתקרב למנהיג כשהם שרים: "הו הא מי זה בא! ראש הממשלה הבא!"



דוד אוזנה, חבר מרכז מזרעית, מושב על גבול לבנון, התבונן במחזה בחוסר אמון. הוא תהה, כיצד בימים של מצוקה כלכלית כה קשה, ההולכת ומתגברת, ממשיך נתניהו להצטייר כגיבור בעיני קורבנותיו. הוא מעריך, ש"זה נותן לחברי המרכז אשליה שהוא יכול לעזור להם. הרבה מהם באים לכינוס כדי לקדם את העניינים שלהם. ברוך השם אני מסודר, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לקדם רק את ענייני המדינה".



בני ביטון, חבר מרכז מדימונה, העריך, שכמחצית מחברי מרכז הליכוד אינם עובדים, ורבים מהם נזקקים לקצבאות. יחיאל זוהר, ראש העיר נתיבות, נותר פעור פה כשראה את חברי המרכז מתנפלים בהערצה על נתניהו. "הוא דופק את המסכנים, והם מעריצים אותו", אמר. "לך תדע, אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים".



האם "התודעה הכוזבת", כהגדרתו של קרל מרקס, היא שמונעת מהנפגעים להבחין בכך שפוגעים בהם? איך עוד אפשר להסביר את האנומליה הזאת, שיש לה השלכות מרחיקות לכת על דפוסי ההצבעה בישראל? מאז הקמת המדינה לא הרגישו השכבות החלשות כה קרובות לשלטון כפי שהן מרגישות עתה. כמעט כל תושב עיר פיתוח או שכונת מצוקה מכיר אישית שר או חבר כנסת, או שיש לו קרוב משפחה שהוא חבר מרכז הליכוד. במובן הזה, העם אכן קרוב לשלטון.



תחושת הקירבה הזאת, היא שביצרה את האשליה, שההמון נמצא בשלטון. זו אשליה משום שלצד התחושה המשכרת של הקירבה לשלטון, הצליח השלטון - בכך שפגע במקומות העבודה של השכבות החלשות ובקצבאות שלהן - להעמיק את מצוקתן. למעשה, לא היה שלטון בישראל שפגע בתומכי הליכוד כפי שפגע בהם שלטון הליכוד. לא היה שלטון שהעמיק את הפערים באוכלוסייה כמו שלטון הליכוד.



מאחר שרוב מצביעי הליכוד מאיישים את העשירונים התחתונים הם הושפעו במידה הגדולה ביותר מהגזירות הכלכליות. בשנתיים האחרונות, או מאז מונה נתניהו לשר אוצר, נהפכו העניים לעניים יותר. די לעשות סיור קצר בקרית מלאכי או באופקים כדי לראות את השפל שאליו הידרדרו שני היישובים הללו.



אם כן, ממה נובעת התמיכה העיוורת, שלא לומר ההערצה, של הנפגעים למי שפגע בהם? "זו חידה בעיני, ואני אומר את זה כאיש ליכוד", אמר יחיאל זוהר. "כולם אוהבים את ביבי, גם המובטלים וגם המסכנים, כי יש להם תקווה, שבבוא היום הוא ישנה את חייהם. כמו המשיח".