האם השקעה באמנות היא כדאית מבחינה כלכלית?

האם אמנות היא השקעה משתלמת כלכלית? על אף הסכומים העצומים שתמורתם נרכשו לאחרונה כמה יצירות אמנות - שבהן "נער עם מקטרת" של פיקאסו, שנמכרה עבור 104 מיליון דולר במאי - יועצים רבים המתמחים בשוקי האמנות משיבים, למרבה הצער, בשלילה.



מסקנה מדכדכת זו עומדת לכאורה בסתירה לנתונים המגיעים מכמה מדדים ידועים, אשר המפורסם שבהם הוא מדד ה-Mei Moses, הכולל 6,000 יצירות אמנות, ובהן יצירות של ציירים קלאסיים, ציירים מהמאה ה-19, אימפרסיוניסטים וציירים אמריקאיים מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. המדד רשם תשואה שנתית ממוצעת של 12.6% ב-50 השנים האחרונות, לעומת תשואה שנתית של 11.7% בלבד שרשם ה-S&P 500 בתקופה המקבילה.



אולם מומחים בתחום מסבירים כי לא ניתן להתייחס לנתונים אלו כפשוטם, משום שעל פי רוב הם אינם מגלמים בתוכם את עלות העסקות. זוהי מגרעה חמורה, משום שעלות העסקות בשוק האמנות גבוהה במיוחד. יצירות אמנות הנמכרות במכירות פומביות מייצרות עמלות של 10% לפחות הן מצד הקונים והן מצד המוכרים; העמלות שגובים סוחרי אמנות עשויות להגיע אפילו ל-50%.



הקשר בין אמנות לכסף אינו סימטרי. אין זה קשה להפוך כסף לאמנות, אך לא ניתן להבטיח כי יצירת אמנות שנרכשה תניב סכום כסף גדול יותר מזה ששולם תמורתה.



עלוני קידום המכירות של מחלקת האמנות של סיטיבנק אינם מנסים לטשטש עובדה זו: "איננו ממליצים ללקוחותינו לרכוש יצירות אמנות למטרות השקעה בלבד", נכתב שם. "ישנם אפיקי השקעה המניבים תשואה גבוהה ויציבה יותר מאשר יצירות אמנות".



בעיה חמורה יותר של מדדים כגון ה-Mei Moses היא העובדה שהם משקפים ביצועים מאוחדים של יצירות אמנות ממגוון רחב של קטגוריות. קרנות המשקיעות באמנות המסוגלות להגיע לרמה כה גבוהה של גיוון נמצאות עדיין בחיתוליהן, ולא בטוח שהן יכולות לספק למשקיעים את ההנאה שמספקת להם בעלות על יצירות אמנות.



יצירות אמנות של אמנים מהשורה הראשונה נמכרות בהפרשים עצומים זו מזו, בניגוד למה שהיה ניתן לשער. ברוס טאוב, יו"ר פרנווד ארט אינווסטמנטס בבוסטון חישב ומצא כי "נער עם מקטרת" של פיקאסו רשם תשואה של 16.05% (בניכוי העמלות) מאז שנרכש ב-1950 תמורת 30 אלף דולר (על ידי בטסי וג'ון היי וויטני, לשעבר הבעלים של הראלד טריביון הבינלאומי), ועד היום, כשנמכר על ידי סות'ביס תמורת 104 מיליון דולר.



להבדיל, "דיוקנו של ד"ר גשה" של וינסנט ון גוך נקנה על ידי אספן יפאני תמורת 82.5 מיליון דולר ב-1990, ונמכר מאז תמורת שמינית מהסכום.



גם המחיר של יצירת אמנות בודדת הנו תנודתי, ומושפע מהמידה שבה היצירה נחשבת רעננה בשוק. סביר להניח כי "נער עם מקטרת" של פיקאסו לא היה מגיע לאחוז מזערי מהמחיר שבו נמכר לאחרונה לולא שהה מחוץ לשוק מאז 1950. מובן שאם אין לכם רמבראנדט או פיקאסו בבוידעם לא תוכלו לנצל את התנודתיות הזו.



מגרעה נוספת המאפיינת את ענף האמנות קשורה בעלויות התחזוקה השוטפת והשחזור, העשויות להיות גבוהות מאוד. גם פרמיות הביטוח של יצירות האמנות עלו באחרונה, בשל שינויים רחבים יותר בשוק הביטוח. בניגוד לסוגי נכסים אחרים, יצירות אמנות אינן מניבות תשואה שיכולה לפצות על עלויות אלו, אלא אם הן נמכרות.



טאוב ועמיתיו, העובדים בחברות המשקיעות באמנות ומספקות שירותי ייעוץ לאספנים, משתמשים במגרעות של שוק האמנות - נזילות נמוכה ועלויות עסקות גבוהות - על מנת לשכנע את המשקיעים להיעזר בשירותי הייעוץ שהם מספקים.



"השווקים שרמת היעילות שלהם נמוכה מספקים את ההזדמנויות הגדולות ביותר", מבטיח עלון ההסברה של פרנווד, "בתנאי שהמשקיע נהנה מיתרון מבחינת הידע שלו ו/או היכולת להגדיל את ערך הרכוש שלו".



ראוי לציין, עם זאת, כי כמעט כל יועצי השוק המשבחים את הפוטנציאל של שוק האמנות אינם נמנעים מלהציב סייגים. פרנווד אינה חורגת מן הכלל: "לטעמנו", מצהירה החברה, "הערך המרכזי של יצירות האמנות ניתן למדידה במונחים של התגובה שהיא מעוררת במתבונן - רגשית, אישית, ובלתי ניתנת לכימות".