לאן נטוס היום?

בדרך לשדה התעופה נהג המונית ממליץ על ורנה בבולגריה. הוא אומר ששם הכי זול, הקזינו מעולה והחופים נורא יפים. המחשבות נודדות לבודפשט בהונגריה. מעניין איך נראית עיר על הדנובה. הרצל נולד שם, לא? בטח מוזגים שם בירה טובה. ואולי אנטליה בטורקיה? לא, זו תהיה הבחירה האחרונה; רק בלית ברירה. במזוודה נארזו אמנם בגד ים ורומן קליל ועב כרס, למקרה שנצטרך להעביר שלושה ימים על שפת בריכה. אבל הלוואי שיהיה משהו מעניין יותר. עירוני. במזוודה יש גם ז'קט קליל וג'ינס. טוב, אין טעם להחליט עכשיו. הרי זה כל העניין: נוסעים ברגע האחרון אל הלא נודע. נמצא משהו. יהיה בסדר.



בנתב"ג, בשבע וחצי בבוקר, בדלפק של חברת הנסיעות "בדקה ה-90", מתברר שהמבחר מצומצם. אכזבה. בתקציב של 400 דולר לסוף שבוע - שאמור להספיק גם להוצאות שוטפות - יש רק דילים לאנטליה. הכי זול בהם, אומרת הפקידה, הוא נזר ביץ' ב-260 דולר לאדם בחדר זוגי, שלושה לילות. היא מעווה קצת את הפה בהסתייגות: "זה לא מלון מפואר מי יודע מה". יש גם דיל טוב לוורנה, אבל לשבוע. ארוך מדי. ואין כלום בבודפשט? "רגע", היא אומרת, "אני אבדוק שוב. לא, מצטערת. יש רק מקום אחד אחרון בטיסה. אתם שניים, לא?" היא מתנצלת ומציינת שככה זה באוגוסט. "אבל רגע, תראי, הנה, יש לי משהו מעולה בשבילך. שני לילות בברצלונה. מקומות אחרונים להיום. שלושה כוכבים. 382 דולר. מה דעתך?" תהליך ההכרעה נמשך כדקה. שני לילות זה מעט. המחיר קצת חורג מהתקציב. אבל בכל זאת: ברצלונה. אומרים שהיא יפה. כן, יאללה, למה לא. ברצלונה. קצת יקר. לא נורא. נחסוך כשנחזור.



מאוד לא ישראלי מצדנו



מתברר שאנחנו עומדים על ספו של עידן חדש בהרגלי הנסיעות לחו"ל. בשנת 2003 יותר מ-10,000 ישראלים נסעו כך לחו"ל בדחף רגעי: ארזו מזוודה, באו לשדה התעופה, ניגשו לאחד משלושה דלפקים, שאלו אילו דילים זולים מוצעים היום, בחרו אחד וטסו לנפוש ביעד שנבחר בו במקום. עד לפני שלוש שנים איש בישראל לא עשה כזה דבר. לא היתה אופציה כזאת. זה היה משהו שעושים רק באירופה ובאמריקה, לא בארץ המחסומים.



אבל בקרוב, אומרים לנו, האפשרויות רק ילכו ויתרבו. בטרמינל החדש שייפתח בנתב"ג ב-2 בנובמבר כבר יהיו 10 דלפקים של חברות המספקות שירותים של נסיעה ברגע האחרון (כמו ארקיע, קשרי תעופה, השטיח המעופף ואיסתא). השער הלאומי ייפתח רחב והתנועה החוצה תזרום. "יספקו שם גם שירותים של שכירת רכב, רכישת כרטיסים להצגות בחו"ל, שירותי הסעה למלון באתרי היעד - כל מה שצריך לטיסה בדקה האחרונה", אומר יורם שפירא, הממונה על מסחר, נכסים ופיתוח עסקי ברשות שדות התעופה.



הרעיון הבסיסי הוא זה: "מי שספונטני מרוויח". זו סיסמת הפרסומת של "הדקה ה-90", אחת החברות הבולטות בתחום הנסיעות ברגע האחרון. זה בוודאי נכון, הספונטניות משתלמת, אבל לא במובן שאליו מכוונים המשווקים. הספונטניות משתלמת כי פשוט קמים, יוצאים מהבית, נוסעים לחופשה, משאירים הכל מאחור ומחליטים ליהנות, ואם אנחנו כבר פה, והמזוודה ארוזה, הרי לא נחזור הביתה. כבר לא כל כך חשוב כמה כסף חוסכים, וכמה צפוף בטיסת הצ'רטר וכמה זמן מחכים בשדה. אנחנו ספונטניים. יצאנו לחופש. מאוד לא ישראלי מצדנו. איזה כיף.



בתשע בבוקר מגיע זוג לדלפק. גבר ואשה בני 50 ומשהו. הם מבקשים דיל זול, בסביבות 250 דולר. הם בוחרים, אחרי התלבטות קצרה, במלון ארבעה כוכבים באנטליה, ב-290 דולר. הפקידה מציינת שאם לא יהיה מקום במלון שנבחר, יקראו להם והם יצטרכו להחליט אם לעבור למלון אחר או לבטל את העסקה. זה הנוהג.



בשיחה אתם בני הזוג מספרים שהם גרים בבאר טוביה ואוהבים לטייל מעת לעת. "לא נראה לי שחסכנו הרבה כסף", אומר הבעל. "אנחנו פשוט אוהבים לעשות דברים בספונטניות, בשביל הספורט", מוסיפה הרעיה. "שמענו על הדלפק הזה בשדה והחלטנו לנסות אותו פעם אחת בעצמנו", הם מסבירים. שעות ארוכות מאוחר יותר אנחנו נפגשים שוב בתור לביקורת דרכונים. הם אומרים שבסוף לא היה מקום במלון שבחרו. הם החליטו לעבור למלון אחר, יקר יותר. כלומר, בסופו של דבר הם שילמו על סוף שבוע באנטליה 350 דולר - 100 דולר יותר ממה שתיכננו (ורק 30 דולר פחות מהדיל לברצלונה). וגם הטיסה שלהם, שיועדה ל-14:00, נדחתה ל-19:00. "לא חסכנו כלום, להיפך, אבל לא נורא. אנחנו במצב רוח טוב. אנטליה היא עיר עתיקה ויפה", אומרת האשה, "בטוח נהנה ממנה, אפילו לא הבאתי בגד ים".



תשע שעות עד לדיוטי-פרי



גם הטיסה לברצלונה יוצאת רק בשבע בערב. עד שעולים לאזור הדיוטי-פרי יש בערך תשע שעות לבלות בשדה. כלומר, אם רוצים להיות ספונטניים גם חובה להיות סבלנים. וכן, רצוי לאהוב את הטרמינל.



אפשרויות ההמתנה כיום אינן רבות ואינן מרנינות. אפשר לשבת במסעדת "יטבתה בעיר" בפנים. מקום קר ומכוער, לפעמים קצת מחניק, הקפה לא משהו והבורקס עייף. ואפשר לשבת במסעדת "יטבתה בעיר" בחוץ. מקום חם ומכוער, לפעמים קצת מחניק, הקפה לא משהו וגו'. מתברר שלברמנית כאן אסור לקבל תשר. "כן, לא רק שמשלמים לנו שכר מינימום, גם אסור לקחת טיפים", היא מתקוממת לרגע וממשיכה לעבוד.



בצהריים, אפשר לאכול בבורגראנץ'. נראה שזו המסעדה המועדפת על עובדי השדה הצעירים - נאים, רזים ונקיים, בחולצות לבנות ומכנסיים אפורים. הם עורמים המבורגרים וצ'יפס על מגשים ומתיישבים ליד שולחנות מתכת אפורים ומדברים, צוחקים או בוהים. אפשר גם להעביר דקות ארוכות בעלעול בספרים בסטימצקי, ולהתרשם מהמבחר המעניין: "המושבע האחרון" של גרישם, "היורשת" של רם אורן ו"רצח מצלמים" של בתיה גור, לצד "עלומים" של קוטזי, "ספר האלף בית" של צלקה, "דג בבטן" של אפרת דנון וגם ספר עב כרס של איאן קרשו על היטלר. וצריך כמובן לבקר מעת לעת בשירותים. הם לא כל כך נקיים. התאורה לא מחמיאה. התור בצד של הנשים תמיד ארוך. לפעמים אין ברירה אלא להסתנן לגברים.



איכשהו הזמן עובר. שקיעה בספר עוזרת. וגם כדאי לעבור כיסא מדי פעם - התנועה של הגוף ושינוי התפאורה טובים להזזת המחוגים בשעון. אזור ההמתנה הכי מוצלח הוא דוו