6 שנים לאחר הגשתו מגיע לסיומו הליך הערעור שהגיש ברוך דרין, בעל מניות בדסק"ש לביהמ"ש העליון על החלטת שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב דרורה פלפל לדחות על הסף את תביעתו הייצוגית כנגד דסק"ש והדירקטורים שלה בגין עסקת המכירה של ישקר למשפחת ורטהיימר בשנת 1997.
התביעה שהוגשה באמצעות עוה"ד חיים אינדיג ואורי רוזנברג, הוערכה בעת הגשתה בכ-503 מיליון שקל ? הנזק הנטען לפי התובע לבעלי המניות בדסק"ש עקב המכירה חפוזה של ישקר, עד אז ההחזקה הרווחית ביותר של דסק"ש, במחיר נמוך ? כ-900 מיליון שקל במזומן ובני"ע של החברה האם אי.די.בי - משוויה האמיתי.
בתביעה טען דרין כי עיסקת ישקר, נעשתה תוך ניגוד עניינים שבו העדיפו נושאי המשרה בדסק"ש, בהם חיים קרסו, לני רקאנטי, דב תדמור, דליה לב ואלי כהן את טובתם האישית, תוך פגיעה חמורה, קיפוח ועושק של בעלי המניות מהציבור בניגוד לחובותיהם על פי חוק ניירות ערך. כמו כן ייחס דרין לבעלי התפקידים בדסק"ש רשלנות בביצוע המכירה והפרת חובות על פי חוק החברות.
פלפל דחתה על הסף את הבקשה לאשר את התביעה כייצוגית תוך שהיא מקבלת את טענות הנתבעים לפיהן במידה וקיימת עילת תביעה לפי חוק ניירות ערך הרי מדובר בעילות השייכות לדסק"ש ולא לבעלי המניות שלה ולכן התביעה המתאימה לכך היא תביעה נגזרת ולא ייצוגית.
כמו כן קבעה פלפל באותה החלטה כי לא ניתן לטעון במסגרת תביעה ייצוגית על פי חוק ניירות ערך לעילות תביעה שאינן מצויות בחוק כמו רשלנות ולכן לא ניתן לדון בעילות אלו במסגרת התביעה.
על החלטה זו כאמור הוגש עוד בשנת 1998 ערעור לביהמ"ש העליון אשר נדחה על ידו בפסק דין מפורט שנכתב ע"י הנשיא אהרון ברק.
ברק בוחן האם יש לדרין כבעל מניות עילת תביעה אישית כנגד הדירקטורים של דסק"ש בנוגע למכירת ישקר ומגיע למסקנה שלא. ברק אומר בהחלטה כי כדי שתקום עילת תביעה אישית לבעל מניות מכח חוק ניירות ערך הוא צריך להצביע על נזק שנגרם לו כמחזיק במניות.
ברק מציין כי מהתביעה עולה שהנזק שדרין טוען כי נגרם לו ולבעלי המניות מהציבור בדסק"ש נובע ממכירת אחזקות דסק"ש בישקר במחיר הפסד הנמוך באופן משמעותי משווי השוק של האחזקות הללו. נזק זה קובע ברק במידה ואכן אירע הוא נזקה של דסק"ש ולא של דרין כבעל מניות ולכן זכות התביעה בגין נזק כזה אינו של בעל המניות.
"הנזק מן העסקה", אומר ברק, - ככל שאמנם התקיים ? נגרם בראש ובראשונה לחברה שהנכס שלה נמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק ועימה עילות התביעה מצויות בידי החברה. אכן אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי האחזקות שבידי בעלי המניות מהציבור אלא שנזק זה ככל שאמנם התקיים הוא באופן טיפוסי נזק משני".
למעשה קובע ברק כי נזק שכזה מתאים אולי להגשת תביעה נגזרת אך במקרה זה אמנם טען התובע בחצי פה לכך שתביעתו היא גם תביעה נגזרת אך לא עשה דבר כדי לעמוד בתנאים הנדרשים לאישורה של תביעה שכזו וכל פעולותיו כוונו לאישורה של תביעתו כייצוגית.
ברק מתייחס בערעורו גם לעילות התביעה שאינן קשורות לחוק ניירות ערך כמו עילת הרשלנות. בראשית דבריו מציין ברק כי מאז ניתן פסק הדין במחוזי החליט ביהמ"ש העליון בפרשה אחרת (פרשת רייכרט) שניתן לטעון במסגרת תביעה ייצוגית לפי חוק ניירות ערך גם לעילות אחרות.
לאור זאת בוחן ברק את העילות הנוספות שהעלה דרין בתביעתו אך מגיע למסקנה כי הוא לא עמד בנטל שהן מתקיימות נגד נושאי המשרה בחברה. כך לגבי עילת הרשלנות אומר ברק כי עקרונית אין מניעה שעל מנהלי החברה ולעיתים גם על בעלי השליטה בחברה תוטל חובת זהירות כלפי בעלי המניות הרגילים בחברה.
אך לדעתו במקרה בו הנזק הראשי נגרם לחברה והמשני לבעל המניות, "הפיצוי בגין נזקו של בעל המניה לא יבוא בדרך של הכרה בזכותו כלפי מנהלי החברה אלא במימוש זכותה של החברה ובהענקת הפיצוי לה. עם מתן הפיצוי לחברה יבואו בעלי המניות על סיפוקם", מסכם ברק.
בסופו של דבר כאמור דוחה ברק את הערעור ולדעתו מצטרפים השופט מישאל חשין והשופטת דורית בייניש. ברק מטיל על התובע הוצאות בסך 20 אלף שקל לכל אחת משלוש קבוצות הנתבעים שיוצגו בנפרד. את הקבוצה המרכזית: דסק"ש ונושאי המשרה שלה ייצגו עוה"ד טל בנד, חגי דורון וגלית דייגי משרד ש. הורביץ, את ישקר ובני משפחת ורטהיימר ייצג עוה"ד דן אבי יצחק ואת אי.די.בי אחזקות ייצגה עוה"ד דורית רביב-ברנסון.
ביהמ"ש העליון דחה סופית את התביעה הייצוגית שהוגשה כנגד דסק"ש בגין מכירת ישקר לוורטהיימר
אמיר הלמר
9.9.2004 / 12:59