וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תה ואורז כבר יש בסין. עכשיו גם פיתות

טל דביר

16.9.2004 / 11:05

הישראלים שייצאו לסין את המטבח הציוני מנסים להרגיל מיליארד ורבע סינים לוותר על האיטריות והסויה לטובת הפלאפל והחמוצים



"אני הבאתי את הפיתה לסין", מצהיר שייקה רונן בגאווה. דקות ספורות קודם לכן הוא טיגן כדורי פלאפל במטבח הזעיר של "מדיטרניין סנדוויץ'-בר", המסעדה הישראלית שמנהלת אשתו, חיה, בשנחאי. שייקה מנשנש אותם כעת עם טחינה תוצרת בית, שעה שהוא מספר בחיוך על קורותיו כבן למשפחת אופים מאבן יהודה, שלפני 30 שנה הפנה עורף לעסקי המשפחה ועבר לסחר ביהלומים. כעת, דווקא מעברו השני של הגלובוס, הוא חוזר לשורשים ומריח שוב את הקמח מקרוב.



"אנחנו צוחקים שאביו של שייקה ודאי מתהפך בקברו", אומרת אשתו חיה כשהם מספרים על המעגל שסגר שייקה עם פתיחת המאפייה, ועל כך שלא מדובר כאן ביוזמה עסקית בלבד. רונן, שאביו היה אופה, סיים את שירותו הצבאי בשנת 1972 והתכוון לרדת דרומה לשארם א-שייח ולהקים שם מאפייה. דווקא האב היה זה שדחק בו לשנות את התוכניות, לעזוב את המקצוע ולחפש את מזלו בעסקי היהלומים הרווחיים יותר. "ביהלומים תמצא את הפרנסה האמיתית", אמר האב לבנו ומת זמן קצר לאחר מכן, מבלי להשאיר אחריו יורש לעסקי האפייה. השנים חלפו, חברת "יהלומי רונן" שיגשגה, ושייקה מצא את עצמו מבלה את מרבית זמנו בסחר ביהלומים בסין, עד שהחלה הגנטיקה לעשות את שלה וחיידק האפייה שהיה רדום בו התעורר.



"מדיטרניין" הנוכחית אינה הפעם הראשונה שבה ניסה רונן להקים בשנחאי מאפייה. לפני כשמונה שנים, כשהחלו חושי האפייה לדגדג בקצות אצבעותיו, החל שייקה לגלגל בראשו תוכניות כיצד לייצר את הפיתה הישראלית בסין, ובד בבד עשה ניסיונות אפייה יצירתיים במטבחו הפרטי. באותה עת, בין עסקת יהלומים אחת לשנייה, הוא חבר לשותף טייוואני, פתח מאפייה בתנאים מאולתרים, וקיווה לטוב. מהר מאוד קלט כי העסק אינו מתרומם, חש שאינו יכול לעמוד בפרויקט השאפתני ללא בני משפחתו, שהיו באותה עת בישראל, והחליט כי מוטב לגנוז את הרעיון המסחרי ולהמשיך לעת עתה עם התנסויות אפייה ביתיות בלבד. "אני עדיין שומר למזכרת את המחבת שאתה עשיתי את כל הניסיונות הראשונים באפיית פיתות על הגריל", נזכר רונן.



היום, כשיושבים עמם במסעדה הקטנה בשנחאי, שאותה פתחו באחרונה כתחנת ממכר למוצרי המאפה הטריים שיוצאים עם שחר מהמאפייה שבבעלותם, נדמה כי שייקה מתקשה לשחזר כי הגיע לשנחאי לזמן קצוב ובמטרה שונה לגמרי. בשעות הקטנות של הלילה, כשהוא מסתובב בין העובדים המקומיים במאפייה, לבוש חלוק לבן, ומוודא כי מרקם הבצק מדויק וטכניקת האפייה ברורה, הוא מתענג על כל פיתה ובייגל היוצאים מן התנור, כאילו היה אופה מאז ומעולם. "תראי איזה יופי של פיתה", הוא מדגים, "איזה יופי של מרקם יש לבצק, ולדפנות הכיס, בדיוק כמו שצריך", הוא מתרגש, ואהבה אמיתית ללחם ניצתת בעיניו.



חדוות האפייה של שייקה הגיעה לכלל מימוש רק לאחר שכל המשפחה התקבצה בשנחאי. לפני שבע שנים, לאחר השחרור מהצבא, הגיע לסין הבן צחי כדי ללמוד סינית והחליט להצטרף לאביו לעסקים. זמן לא רב לאחר מכן, ב-1999, הגיעו גם חיה והבת הדר, שהיתה אז בת 15. מרכז החיים של המשפחה עבר לסין, כשמאחור בישראל נשאר רק הבן אמנון, ששירת באותה תקופה בצבא. "מאז 1995 שייקה בילה בסין את מרבית זמנו, ובשלב מסוים פשוט החלטנו שאי אפשר יותר לחיות בנפרד ולנסוע על הקו. הדר עמדה לעלות אז לכיתה י' וחשבתי שבתום שלוש שנים, כשהיא תסיים תיכון, נחזור כולנו לארץ", מספרת חיה. לפני כשנתיים הצטרף אל המשפחה בשנחאי גם הבן אמנון. וכאשר הבכור, צחי, חש בשל לאחוז במושכות עסקי "יהלומי רונן", החליט שייקה כי הגיעה העת לתת לחלום הפיתות והמאפייה הזדמנות שנייה, מסודרת, יחד עם הבן הצעיר.



במאמץ משפחתי משותף איתר שייקה את הציוד, המתכונים, וצוות העובדים. אמנון, שהשקיע כמה חודשים בלימוד השפה הסינית, לקח על עצמו את משימת השיווק במסעדות ובמרכולים ברחבי העיר. הם פתחו את מאפיית "מדיטרניין" והחלו לייצר פיתות בגדלים שונים, בייגלס בטעמים, חלות ולעתים גם עוגות שמרים. בתוך כשנה וחצי מאז נפתח המקום, גדל בעקביות נפח הפעילות, עד שלפני כחודש הם העתיקו את משכן המאפייה המקורי והקטן לקומה שלמה משלהם, שאותה בכוונתם לנצל גם לאזור שבו יאפו החל מהחודש הבא גם חלות מתוקות, עוגות שמרים ורוגאלעך. חלק נוסף בקומה מיועד לייצור מסחרי של הסלטים הביתיים של חיה, הנמכרים בשלב זה רק במסעדה.



המסעדה הקטנה שפתחה המשפחה באפריל האחרון, כחלק מהתרחבות עסקי המאפייה, היתה מה שהכניס באופן רשמי לעסקים גם את חיה. "עד אז, במשך שלוש שנים עשיתי חיים, הסתובבתי בשווקים, עשיתי קניות, ישבתי בבתי קפה ולמדתי סינית. הייתי עקרת בית במשרה מלאה, אירחתי המון



למעלה: שולי שבתאי מדגימה לסיאו ג'יה, המבקרת במסעדה, מה לשים בתוך הפיתה.
למטה: המסעדה של חיה, שייקה, ואמנון רונן


ובכיף", היא אומרת. ניכר בה שהיא נהנית גם מההתרחשות במסעדה, שם היא מוקפת צעירים ישראלים שהגיעו לנגב חומוס, לאכול שקשוקה, בייגל עם גבינת שמנת או סתם כדי להרגיש מעט בבית ולקשקש עמה במקום הקטן שמעוצב בפשטות נעימה.



מיזם ציוני



רונן לא בדיוק הביא לסין את בשורת הפיתות. אלה היו כאן זמן רב בטרם הגיעו למדינת הענק ראשוני הישראלים. אפשר למצוא גרסאות שונות של פיתות מקומיות, וגם לחם המוכר לנו כלאפה, בשווקים ובפינות רחוב באזורים שונים של המדינה. ופיתות של ממש אופים כאן כבר שנים יזמים ממדינות אחרות במזרח התיכון, שגם בהן הלחם הקטן עם הכיס הוא עניין קולינארי שבשגרה.



החידוש של רונן, אם מבקשים לדייק, הוא בעצם בשילוב הישראלי כל כך של הפיתה עם כל מה שליד: פלאפל-חומוס--צ'יפס-סלט. זכות ראשונים בהחלט שמורה לו, אבל לא בלעדיות. במרחק 1,300 קילומטרים מצפון למסעדה של משפחת רונן, ובעיתוי מקרי לחלוטין, פתחה שולי שבתאי את המאפייה-חומוסייה שלה. כך עשתה שבתאי את מה שכמעט כל ישראלי שנחת בבייג'ין בעשור האחרון רק דיבר עליו - המיזם הציוני האולטימטיווי מישראל היישר לסין - חומוס בפיתה; זה הרי מה שהיה חסר כאן.



שבתאי מספרת כי החליטה להקים את העסק לאחר שהשהות המשפחתית בבייג'ין - מתוקף תפקידו של

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully