רק עוד לילה אחד ב"פרדייז הוטל"

"נהפכנו לאומה של מציצנים", מכריזה תלמה ריטר ב"חלון אחורי", סרטו של אלפרד היצ'קוק מ-1954. ריטר מגלמת אחות שמטפלת בצלם עיתונות שרגלו נשברה (ג'יימס סטיוארט) ומזדעזעת לגלות שהחולה, המוגבל באופן זמני לכיסא גלגלים, מבלה את רוב זמנו בהצצה על מעשי השכנים בבניין שממול. למרות הזעזוע, היא נסחפת אתו לדרמות שנחשפות דרך החלונות. גם היא נהיית מציצנית.



סרטו של היצ'קוק עוסק בחוויית הצפייה הקולנועית, וחושף את צדדיה המציצניים, המפתים והמסוכנים. יש בו גם אמירה על אחת המהפכות התרבותיות החשובות ביותר שאירעו בארצות הברית - מהפכת הטלוויזיה. "חלון אחורי" הופק בשנים שבהן הטלוויזיה נהפכה לספקית בידור ראשונה-במעלה לחברה שהסתגרה יותר ויותר בבתים. החלונות הנשקפים מול צלם העיתונות בסרטו של היצ'קוק נראים כמו אוסף של מסכים, ומה שמתגלה בהם מייצג מגוון ז'אנרים - מהקומדיה הרומנטית ועד לדרמה הסנטימנטלית ולסרט המתח. מאחר שהדמויות המתגלות בכל אחד מהחלונות הן של אנשים "אמיתיים", אפשר לומר שגם אם המושג לא היה קיים עדיין, מתוך החלונות האלה נשקף בעצם אוסף של תוכניות מציאות.



מה הקשר בין "הישרדות" ל"הברבור"?



תוכניות המציאות הן התופעה הטלוויזיונית הבולטת של העשור, והיא רק הולכת ומתגברת. אחת ההוכחות לכך היא מספר הפעמים שבהן הז'אנר הוזכר בטקס חלוקת פרסי האמי האחרון, שהתקיים לפני כעשרה ימים. נראה שקברניטי הטקס מאמינים שתוכניות המציאות ילווו אותנו עוד שנים ארוכות, אחרת לא היו מעניקים להן שני פרסים בשתי קטגוריות. ההתייחסויות לתוכניות המציאות בטקס לוו בנימה אירונית, אך הביעו גם את ההערצה והבהלה שחשים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית לנוכח השתלטות הז'אנר על חלקים נרחבים של הנוף הטלוויזיוני.



לא קל להגדיר מהן תוכניות מציאות. מה משותף לתוכניות כה שונות - הן בסגנון והן ברמה - כמו "הישרדות", "הרווק", "הברבור", "אמריקן איידול", "פרדייז הוטל", "המרוץ למיליון" ו"המתמחה". אפשר לנסות להצביע על שני מאפיינים משותפים: בתוכניות רבות משתתפים אנשים אנונימיים, שנבחרו מתוך רשימת מועמדים ארוכה; ורובן מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס - כסף, דירה או הצעת נישואים.



אף על פי ששני המרכיבים הללו משותפים למרבית תוכניות המציאות, קשה לומר שהם מספיקים כדי להגדיר תחת אותו ז'אנר תוכנית כמו "המרוץ למיליון", שמופקת באמצעים מרשימים, ותוכנית אומללה כמו "אחוזת הטירוף" (ששודרה באחרונה ב"יס ריל"). חייב להיות משהו נוסף - רחב ומהותי יותר - שמחבר בין שני הקטבים הטלוויזיוניים האלה.



תדליק את הטלוויזיה, אנחנו מתגרשים



כפי שלא קל להגדיר מה משותף לתוכניות המציאות, גם לא פשוט לקבוע מה החידוש בהן ומתי החלה התופעה. אנשים לא מוכרים הופיעו מאז ומתמיד על מרקע הטלוויזיה. הטלוויזיה הביאה את המציאות לתוך הבית, בין שזו מציאות של סדרת מתח ובין שזו מציאות של חדשות. אין זה מקרה שהציבור שאף לראות על המרקע בביתו לא רק את השונה, הזוהר והאקזוטי, אלא גם את היום-יומי והמוכר, את המתרחש בביתו של השכן. זו אחת הסיבות לכך שכוכבי טלוויזיה נראו תמיד "קטנים" יותר, צנועים ורגילים יותר מכוכבי הקולנוע.



תוכניות המציאות לא נולדו יש מאין. כבר ב-1973 שודרה בטלוויזיה האמריקאית הסדרה "משפחה אמריקאית", שעוררה מחלוקת. הסדרה, שנוצרה על ידי אלן וסוזן ריימונד, עקבה אחר משפחת לאוד, משפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה. יוצרי הסדרה הציבו מצלמות בבית המשפחה, ולאורך הפרקים קרו כמה דברים לא צפויים: האשה הודיעה לבעלה כי היא מתכוונת להתגרש ממנו (וכך אכן קרה זמן קצר לאחר שידור התוכנית), ואחד מבני המשפחה יצא מהארון מול המצלמות. בעקבות השידור התעורר באמריקה ויכוח ציבורי, שבו נשאלו שאלות כמו באיזו מידה נוכחותן של המצלמות יצרה את האירועים שתועדו בה, ומהי מידת הלגיטימיות המוסרית של הסדרה.



שאלות מסוג זה מתעוררות גם מול תוכניות האירוח של ריקי לייק או ג'רי ספרינגר, שבהן מתארחים אנשים לא מוכרים, שחושפים דרמות פרטיות. ככל שהדרמות האלה סנסציוניות וגרוטסקיות יותר - התוכנית מושכת יותר. ההבדל העיקרי בין תוכניות אירוח מסוג זה לבין תוכניות מציאות הוא, שלחלק מתוכניות האירוח יש יעד דידקטי. למשל, ד"ר פיל, שתוכניתו משודרת בישראל בערוץ 3, מתיימר לעזור למתארחים בה. הבדל נוסף הוא שהאורחים בתוכניות האלה, לעומת המשתתפים בסדרות המציאות, מקבלים חשיפה חד פעמית.



המצלמה הלא נסתרת



מקור נוסף לתוכניות המציאות הוא תוכניות המצלמה הנסתרת, שהטלוויזיה נוטה להן חיבה מאז ומעולם. גם בתוכניות מסוג זה משתתפים לרוב אנשים לא מוכרים, הנופלים ברשת הנטמנת להם לעיני המצלמה. תוכניות המציאות לוקחות את המצלמה הנסתרת כמה צעדים קדימה. בתוכניות האלה המצלמה היא בו-בזמן נסתרת וגלויה, נעדרת ונוכחת; ב"הישרדות", למשל, הצופים אמורים להאמין שחבורת המתמודדים ניטשו לבד בפינה אקזוטית מבודדת של העולם. האמת היא, כמובן, שהמצלמות עוקבות אחריהם 24 שעות ביממה, והמשתתפים לעתים מתעלמים מהן ולעתים מכירים בנוכחותן באופן ישיר וגלוי. השילוב בין הכרה בנוכחות המצלמה והתעלמות ממנה יוצר את תחושת ההזרה שמלווה את הצפייה ברבות מהתוכניות האלה.



השילוב הזה הוא אחד מהמקורות העיקריים למשיכה האדירה של צופים רבים לז'אנר, שמתבטאת גם בהתמכרות. אני מודה שהתמכרתי לסדרות היעילות כמו "הישרדות" ו"פרדייז הוטל", ולא לסדרות כמו "אחוזת הטירוף" או "בית החלומות". אך אפילו התוכניות הזניחות ביותר בז'אנר מעוררות סקרנות. במקרה של סדרה כמו "הברבור", שבה שורה ארוכה של נשים עברו סדרה של ניתוחים פלסטיים אכזריים כדי להתאים לדימוי מופרך של יופי נשי; או "שחק אותה סטרייט", שבה צעירה צריכה להחליט מי הסטרייט ומי ההומו מתוך חבורת מועמדים - אני לא יודע מה מבהיל יותר: העובדה שמפיקים תוכניות שכאלה, או שאני צופה בהן.



להאמין או לא להאמין



בעבר היתה הבחנה ברורה לכאורה בין עלילתי לתיעודי, בין שחקן למי שאינו שחקן, בין דרמה שנכתבה, צולמה ו