וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האם העיר השישית בגודלה בישראל נהפכה לעיירת הפיתוח הכי גדולה בארץ?

דניאל בן סימון

8.10.2004 / 11:22

כשהגירעון עומד על מיליארד שקל, חצי מהתושבים חיים מקצבאות והאוכלוסייה החזקה העדיפה לנטוש, באר שבע טובעת בחולות; הרכבת קירבה את באר שבע למרכז הארץ, אך בד בבד הפכה אותה לעיר שינה של תל אביב



ואולי כל מה שהתרחש סביב ההשתלשלות המוזרה בשטח ההיפודרום, לא היה אלא מטאפורה לשגרת חייה העגומה של באר שבע. זה התחיל ביום ראשון בבוקר, כשהתושבים התכוננו לפתיחה החגיגית של "ההיפודרום העברי הראשון". מארגני האירוע, תחת השפעה חזקה של ערוצי הספורט וערוצי האקסטרים, שיווקו אותו כמופע הגדול ביותר שידעה באר שבע מאז ומעולם. תושבי העיר הוזמנו לשלושה ימים ולילות של חוויה סוחפת חושים, הכוללת מופעים מרהיבים. הובטחו להם מרוצי סוסים וגמלים עוצרי נשימה, צניחות ראווה חופשיות ופעלולי אופנועים מרחפים מעל גבעות חול. על האדמה החולית של ההיפודרום הזדקרה בימה מרכזית, שעמדה לשמש אתר נחיתה למפגן צניחה חופשית. ומי אמור היה לנחות ראשון, היישר מהשמים? אליל הזמר, אייל גולן. עשרות גופים כלכליים וציבוריים נרתמו למבצע הגדול, וגם ראש העיר יעקב טרנר התגייס למשימה בהתלהבות.



"דבר כזה לא היה בחיים בבאר שבע", התגאה חיים חג'אג', בעל חוות סוסים בעיר שניצח על האירוע הגרנדיוזי. הוא הסתובב בחורשה רחבת הידיים שנהפכה להיפודרום, פרוע שיער, שפם עבות, חולצה מרופטת קצרת שרוולים, מכנסיים שלושת רבעי ושני מכשירים סלולריים, אחד ביד ימין, השני ביד שמאל.



זמן קצר לפני הפתיחה הרשמית, כשהכל היה מוכן לחגיגה הגדולה, משהו לא טוב אירע. מאות צעירים יהודים ובדווים כבר צבאו על שער הכניסה המאולתר. במעבה החורשה נראו סוסי מרוץ, גמלים ומאהלי בדווים. עשרות דוכני מכירה נפרשו לאורך המסלול, והרמקולים השמיעו מוסיקה רועשת. לפתע הגיחו כמה מכוניות משטרה וחסמו את הכניסה לאתר. השוטרים הודיעו שבידם צו סגירה לאירוע ודרשו מהקהל לעזוב את המקום. קמה מהומה רבתי. "אין מופע!" חרצו השוטרים. "ומה עם הכרטיסים שלנו?" צעקו האנשים.



עד מהרה, התברר שהאירוע הגדול במדינה הוכן כמו מדורה בשבט צופים. לא סומנו שטחי חנייה שאמורים לקלוט אלפי מכוניות, לא הוכנו פתחי מילוט, לא נסללו מעברים להולכי רגל. לא היה ברור היכן עוברים הסוסים בדרכם לזירת המרוצים, בשטחי החנייה חסרו אורות.







בהמשך, התברר שחסרה גם חתימתו של הווטרינר העירוני ושאישור משרד הבריאות לא היה בידי המארגנים. וכאילו לא די בכך, התברר שהסוסים והגמלים לא בוטחו מבעוד מועד, משום שלא נמצא מי שיבטח אותם. מפקדי המשטרה, שבאו לבחון את האתר, לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. בעוד כמה דקות עמד להתקיים אירוע ענק שאמור היה לקבץ עשרות אלפי בני אדם, בלי שננקטו הצעדים הבטיחותיים ההכרחיים. נדרשו לשוטרים כמה דקות עד שחרצו את גורלו של האירוע.



חג'אג' הסתובב כמוכה ברק. "רציתי לעשות שמח לבאר שבע", צרח לכל עבר, "באר שבע היא עיר של זבל. עיר גמורה. רציתי שאנשים ייהנו אבל לא נותנים לנו. שיתביישו להם".



לידו עמדה רונית דדי, רופאת שיניים, שהצטרפה לצוות ההפקה של האירוע. היא שלחה מבט עצוב על השער שנחסם בידי השוטרים. חודשים של הכנה והשקעה של מיליונים עמדו לרדת לטמיון. מה עושים עם שמונים סוסים גזעיים שהובאו לאירוע? מה יהיה עם הגמלים? מה יהיה עם האנשים? "אני חיה בעיר הזאת ואוהבת אותה מאוד", התרעמה דדי, "אבל הפוליטיקה הורסת אותה. הכל כאן פוליטי. רצו לפגוע בחיים כי הוא מקורב לראש העיר. אפילו הבאנו די-ג'יי מחו"ל כדי לעשות שמח לאנשים. בא לבכות, הכל נופל כאן בגלל הפוליטיקה".



המארגנים רצו להביא אווירה של פסטיבל בינלאומי לעיר הדרומית, אבל השוטרים היו נחושים למנוע את "אסון פסטיבל ערד" הבא. בשעת צהריים הודיע רדיו דרום למאזיניו שההיפודרום העברי הראשון לא ייפתח. טרנר לא הסתיר את מבוכתו. "דפקו אותנו בגלל 'סינדרום ערד'", תירץ את ביטול האירוע.



החטא הקדמון



ואולי הביטול נבע יותר מ"סינדרום באר שבע", מעין מחלה אורבנית שפוקדת את העיר הזאת מאז הקמתה. פשוט לא הולך לה, לעיר הזאת. כל אימת שהיא מנסה להתרומם, אורבים לה מוקשים ומכשולים. אם בגלל חדלונה, אם בגלל רשעותו של השלטון המרכזי. כמה ניסתה להיות כמו אחיותיה הגדולות, תל אביב, חיפה וירושלים. כמה ניסתה להציב עצמה כמטרופולין של יישובי הדרום. כמה התלוננה על קיפוח לעומת ערים אחרות. ככל שהמדינה הרעיפה עליה משאבים והקלות, נותרה באר שבע האחות הרחוקה והדחויה במועדון של הערים הגדולות.







הניסיון האחרון לפייס את העיר היה באמצעות הרכבת. במשך שנים טענו ראשי היישוב שהחטא הקדמון נובע מריחוקה של העיר ממרכז הארץ, ודרשו להתחבר אליו באמצעות רכבת. הרכבת חוברה. עתה רק שעה ועשרים דקות מפרידות בין באר שבע לתל אביב; בקרוב זה ייקח חמישים וחמש דקות בלבד. אלא שהרכבת פעלה כחרב פיפיות וחשפה את חולשתה של העיר. הנסיעה הקצרה אמנם קירבה את באר שבע למרכז הארץ, אך בד בבד הרחיקה ממנה תושבים. במקום שיתקעו יתד בדרום, ערכו תושבים חישוב קל והגיעו למסקנה שאפשר לעבוד בבאר שבע ולחיות במרכז. הוגי הרכבת לא העלו על דעתם שהקרבה למרכז הארץ תהיה בעוכריהם.



"תחנת הרכבת בבאר שבע היא טרגדיה", קובע רועי כ"ץ, עורך המשנה של החדשות המקומיות בטלוויזיה בכבלים, "כי זה הפך את באר שבע לעיר שינה של תל אביב. קח את אוניברסיטת בן גוריון. הפרופסורים לא מוכנים לגור בבאר שבע. הם באים בבוקר ברכבת, מלמדים את השיעור שלהם, חוזרים לתחנת הרכבת, עולים עליה ובתוך שעה הם בביתם בתל אביב".



עד לאחרונה ניסתה האוניברסיטה לכפות על מרציה ועובדיה הבכירים מגורים בעיר. נשיאה, אבישי ברוורמן, האמין ששהותם בעיר תקרין על סטודנטים ותושבים ותעניק להם תחושה נעימה שהם לא לבד במדבר. אבל זה לא קרה - ובמידה רבה, בגלל הרכבת. "היתה מעין הבנה שלא מקבלים משרה או קביעות אם לא גרים בעיר", הסביר מרצה בכיר בחוג למדע המדינה, "אני חייב להגיד שלמרות הכוונות הטובות של האוניברסיטה, רוב המרצים עדיין גרים במרכז הארץ ומעדיפים לחזור הביתה".



למה המרצים מהאוניברסיטה והרופאים מבית החולים סורוקה לא גרים בעיר? איך זה שהעובדים הבכירים במשרדי הממשלה לא נשארים בעיר בתום יום העבודה? ומדוע כל מי שיש ביכולתו, עוקר לאחד מיישובי הלוויין של העיר, כמו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully