קליין: הסיסמה "כאן לא אמריקה" לא נבובה

יורם גביזון

נשיא איגוד לשכות המסחר, דני גילרמן, הוא מבקר ותיק של בנק ישראל. מזה שנים הוא תוקף את המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי. נימוקיו של גילרמן משתנים מעת לעת, אך המסר חוזר על עצמו: בנק ישראל חייב להפחית את הריבית. ביום חמישי האחרון פנה גילרמן לבג"ץ בתביעה שיכפה על נגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, לפרסם את החלטת הריבית.

הפנייה לערכאות היא הצעד הנמרץ ביותר שנקט עד כה גילרמן במלחמת החורמה שהוא מנהל בבנק המרכזי, ואין זה מקרי שבחר בעתוי זה דווקא. החלטתו של נגיד בנק ישראל שלא לפרסם את החלטת הריבית למאי 2001 החריפה את הביקורת שסופג הבנק המרכזי על מה שנתפש כמדיניות מוניטרית מרסנת מדי בתקופה של האטה. הביקורת הפכה לקולנית יותר מתחילת ינואר 2001 כשהבנק המרכזי האמריקאי הוריד במפתיע את הריבית ב-0.5 נקודת אחוז, וזאת בדרך להפחתת ריבית כוללת של 2 נקודות אחוז ב-2001.

קליין התייחס לביקורת עליו ועל מדיניותו בהרצאה שנשא בפני לשכת המסחר ישראל אמריקה בת"א ביום חמישי. קליין הסביר את ההבדלים בין ניהול המדיניות המוניטרית בישראל לארה"ב. לדבריו, פרצה סערה באשר לשאלה מדוע בנק ישראל אינו מוריד את הריבית לאחר שהפד הפחית את הריבית ב-2 נקודות אחוז. "התעורר הרושם שעל בנק ישראל לחכות עד שהפד יוריד את הריבית, ואז אנחנו נוריד את הריבית והכל יהיה בסדר. אנו יודעים שלפער הריביות יש חשיבות. לא חשיבות כפי שייחסו לה, אבל מכיוון שהמשק פתוח לתנועות הון, פערי הריבית רלוונטיים לחלק מהן, בעיקר לתנועות הון לזמן קצר של תושבי ישראל", אמר קליין.

"השאלה שעלתה היתה מדוע לא לנהוג כמו הפד. אני מניח שאתם יודעים שבאמריקה לא רק מורידים ריבית, אלא גם מעלים אותה כפי שקרה ב-1999-2000, ואז לא אמרו לנו 'תעשו כמותו'. כבעל ותק בתחום, אני מייחס את הטענה לניסיון להוסיף עוד נימוק לרשימת הנימוקים שמשרתת את הדרישה להפחית את הריבית תמיד, ורצוי בקצב מואץ.

הבדלי ישראל-ארה"ב, מבחינת המדיניות המוניטרית

"שאלתי את עצמי אם יש הבדל בין ישראל לארה"ב מנקודת הראות של המדיניות המוניטרית, ואם ניתן לחקות אוטומטית את הבנק המרכזי האמריקאי, כמובן רק כשהוא מוריד ריבית", אמר קליין.

קליין מסביר שההבדל הראשון הוא בתרבות האינפלציונית. "האמריקאים התמודדו עם האינפלציה בעקבות משבר הדלק בשנות ה-70. האינפלציה הגיעה לשיא של %13.5 ב-80' עד שהבנק המרכזי האמריקאי החליט לא להניח לשיעורים אלו להתקיים, ולנהל מדיניות מוניטרית מרסנת כדי להוריד את האינפלציה לרמה סבירה.

"אף שהחוק האמריקאי אינו נותן לבנק המרכזי מנדט לטפל רק באינפלציה אלא מטיל עליו גם להתייחס לצמיחה ותעסוקה, בכל זאת נתן הבנק המרכזי עדיפות להורדת האינפלציה. ואז במשך 12 שנים, לא שנתיים כמו אצלנו, הקדישו מאמץ להשתלטות על האינפלציה, עד שב-92' נכנסו לתחום של %2-%3 אינפלציה, ומאז הם שמרו על תחום זה. "אחרי 20 שנה כאלו, ברור לגמרי שכל אמריקאי יכול לבנות על כך שהאינפלציה לא תעלה, והוא מתייחס ברצינות לכסף. "הישראלי הממוצע אינו לוקח כמובן מאליו שאין אינפלציה, אלא חושד שהיא אורבת מעבר לפינה, ויש לו סיבות לדאוג - כי יש ויכוח בלתי פוסק אם אינפלציה נמוכה היא טבעית לישראל.

"כשהאינפלציה בפועל חרגה מהיעד כלפי מעלה, אמרו שזו הוכחה שאצלנו אי אפש להוריד את האינפלציה, וכשהאינפלציה בפועל חורגת מהיעד כלפי מטה אומרים שבנק ישראל חסר אחריות, ושצריך לפטר את הנגיד. האזרח מבין שיש בעיה. יש לנו הטיה אינפלציונית.

הרבה ירושות

"נראה לנו טבעי יותר שיש אינפלציה. הסיבה היא שיש לנו ניסיון קצר של שנתיים בלבד באינפלציה נמוכה, ויש הרבה ירושות כמו הסדרי השכר במגזר הציבורי. קשה לשרש הסדרים מוסדיים, ולכן שנתיים היא תקופה קצרה. לפני שנעבור 5 שנים עם אינפלציה נמוכה, הציבור לא יהיה בטוח לתמיד שלא תהיה אינפלציה מהסוג שהכרנו בעבר".

קליין דוחה את הפרשנות שלפיה הבנק המרכזי האמריקאי מוותר על יעד האינפלציה ומעדיף צמיחה. לדבריו, הפד מפחית באגרסיוויות את הריבית משום שיש לו סיבות לחשוב שאם יוריד את הריבית הוא יקצר את תקופת ההאטה מבלי שיאיץ את האינפלציה; הנחה זאת מבוססת על הגידול בפריון בעידן טכנולוגיית המידע, וכן על האמינות של הבנק המרכזי בשמירה על יציבות מחירים. "גם בכך אנחנו שונים מהם מאוד", אמר קליין.

"ההבדל השני בין ישראל לארה"ב מנקודת ראותה של המדיניות המוניטרית נעוץ בהערכה השונה ל-2 המטבעות. אנחנו יודעים שלארה"ב יש גירעון גדול במאזן התשלומים - 400 מיליארד דולר ב-2000. גירעון זה ממומן בדולרים מפני שיש מספיק גופים המוכנים לקבל דולרים ולהשקיע אותם בארה"ב. הדולר מקובל כאמצעי תשלום בכל העולם, וגורמים אלו מאפשרים לארה"ב לקיים גירעון גדול במאזן התשלומים. האמריקאים אומרים על כן שאכפת להם שהדולר לא יישחק, כלומר שלא תהיה אינפלציה, כי אז לא יהיו מוכנים לקבל את הדולר באותה מידה של קלות, ולכן יש להם מדיניות של דולר חזק".

"אצלנו שרי האוצר תומכים בשקל חלש, וגירעון במאזן התשלומים הוא עניין מסורתי. אני בקושי זוכר שנים שבהן לא היה בהן גירעון במאזן התשלומים, אלא שאנחנו לא יכולים לממן אותו במטבע מקומי מפני שאיננו יכולים להדפיס דולרים, ולכן איננו יכולים להיות אדישים לגירעון במאזן התשלומים.

"יש גבול ליכולת שלנו ללוות במט"ח, ונתקלנו בו לפני 6-5 שנים כשהגירעון במאזן התשלומים הגיע ל-6% תוצר; שיעור שנחשב אז כמביא בוודאות למשבר. לכן הממשלה שכיהנה במחצית השנייה של 1996 העמידה את הקטנת הגירעון במאזן התשלומים בראש יעדיה, אחר כך את הצמיחה, ורק אחר כך את האינפלציה. כזכור, יעד האיפלציה ל-97' היה 7%-10%.

עלייה ברמת החיים - גירעון במאזן התשלומים

"איננו יכולים לקיים לאורך זמן גירעון גדול במאזן התשלומים. קיבלנו אותו ב-1996 כתוצאה מניהול מדיניות פיסקלית ומוניטרית מרחיבה במחצית הראשונה של שנות ה-90. גירעון בתקציב וריבית נמוכה דוחפים לעלייה ברמת החיים, וזו דוחפת לגירעון במאזן התשלומים.

"אצל האמריקאים