"ברכבת", אומר משה, "יש אלמנט מדיטטיווי, נכנסים חזק לתפילה. תסתכלי עליהם". עשרת הגברים הגודשים את המעבר המרכזי בקרון, עטויי טליתות וכרוכים בתפילין, נראים כאחוזי טראנס. תנודות גופם משתלבות באופן הרמוני בתנועת הרכבת המערסלת. הם מתפללים שחרית. "קודם אמרו פרקי תהילים - לחימום", מסביר משה, מנהל השקעות בבנק בתל אביב. הוא בן 30 ומשהו, ממוצא אנגלוסקסי, דתי, תושב בית שמש המעדיף שלא לפרסם את שם משפחתו. הוא נמנה עם החבורה הקבועה בקרון ובדרך כלל מתפלל איתם. הבוקר קם מוקדם והספיק להגיע לבית הכנסת.
יום שני בשבוע שעבר. אנחנו בקומה השנייה בקרון האחרון ברכבת הפרוורים הדו-קומתית שיצאה זה עתה מתחנת בית שמש לתל אביב, בדרך לכפר סבא. זהו הקרון שהוכרז באופן בלתי רשמי על-ידי קבוצת נוסעים יומיים דתיים כקרון בית הכנסת שלהם. הרכבת יוצאת בשעה הנקובה, 7:46. כבכל בוקר בשנה האחרונה, מאז הופעל קו בית שמש-תל אביב, נעמדים הנוסעים ופוצחים בתפילת שחרית, שתימשך "לפחות עד רמלה", לדברי משה, "אולי עד תל אביב, תלוי בכמות הנוסעים שיעלו". חלק מיושבי הקרון השכימו קום, כמו משה, וכבר הספיקו להתפלל בבית הכנסת. "בשני וחמישי חובה להתפלל שחרית עם ספר תורה, ופה אין לנו ספר תורה, אז אם אפשר הולכים לבית הכנסת".
צעיר דתי היושב לצדי מספר שזו הסיבה למיעוט הנוכחים. בימים אחרים מלא הקרון "שלהם" בכמה עשרות מתפללים ולא "רק במניין". התפילה החרישית נמשכת. מעת לעת נעמדים חבריהם ומצטרפים לתפילה. "זה קטע 'קדושה'", לוחש לי משה, "כל מי שנמצא פה מחויב להצטרף למניין".
מאחורי המתפללים נראים שני פרצופים מופתעים של גבר ואשה. הם הגיעו בריצה, מתנשפים, ועלו לרכבת ברגע האחרון דרך הדלת האחורית שבקרון. המתפללים התמקמו לאורך המעבר וכבר שקועים עמוק בתפילה, מונעים אפשרות להגיע לקרון אחר, או אל הקפטריה. הזוג המופתע מתיישב באחד משני המושבים הפנויים הצמודים לירכתי הקרון.
לקו תל אביב-בית שמש יש יומרות תיירותיות מפני שהוא נוסע בתוואי הישן של הקו לירושלים, שנודע ביופיו הציורי. הרכבת מתרחקת מהאזורים הבנויים ומעמיקה אל לב שטחים ירוקים. רגעים ארוכים אנו מתנהלים בנוף פסטורלי מצודד, נוסח טוסקנה. למרכז הקרון נקלעת ריקי, תושבת בית שמש חילונית כבת ארבעים, בדרכה לעבודה בביטוח לאומי ברמלה. בדרך כלל היא נוסעת במכונית, הבוקר נאלצה להשאיר אותה בבית. "אף פעם לא ראיתי תופעה כזאת", היא אומרת, "לי אישית זה לא מפריע. הם דווקא נראים חבורה נחמדה".
סדר יום שוויצרי
ג'ינג'י צעיר בכיפה סרוגה, המתפקד כחזן, מקריא כמה פסוקים בקול ונענה במקהלה. חבורת הנוסעים היומיים הדתיים מורכבת מגברים גילאי 40-30, חלקם ממוצא אנגלוסקסי, כולם בעלי מקצועות חופשיים, וביניהם עורכי דין, יועצי השקעות, מנהלים פיננסיים, אנשי מחשבים, היי-טק, בורסה ובורסת היהלומים. רובם מבית שמש (בעיקר מהשכונה החדשה רמת בית שמש) ומהסביבה, וכן מהתנחלויות בגוש עציון. מדובר בכמה עשרות גברים קבועים שמתכנסים מדי בוקר לתפילת שחרית בקרון. בערב, בשובם הביתה מעבודתם, הם מתפללים יחדיו ערבית. את הדרך מהבית לתחנת הרכבת בבית שמש הם עושים ברגל או במכונית שאותה הם משאירים בחניה הצמודה. מתחנת הרכבת בתל אביב למשרדים הם מגיעים ברגל, במונית ובאופניים. פתיחת קו הרכבת מבית שמש לתל אביב, לפני כשנה, שינתה את חייהם.
רוני חדיד, בן 34, אומר שמדובר בשינוי דרמטי. חדיד, ברזילאי במוצאו, הוא תושב ההתנחלות אלון שבות, בוגר ישיבת הסדר, בעל חברה לייעוץ פיננסי במרכז עזריאלי. "המשרד שלי היה בירושלים", הוא מספר. "בעקבות פתיחת הקו העברתי אותו לתל אביב. ברכבת אני מרוויח זמן איכות - מתפלל, לומד, קורא, עובד, ישן. הכל. זה חוסך לי שעתיים כמו כלום". הנסיעה נמשכת 40 דקות, רק מעט פחות מאשר באוטו, אבל לחדיד יש חישוב אחר. "אדם כמוני", הוא מסביר, "נוהג ללכת כל בוקר לבית הכנסת. כלומר, לקום בשש בבוקר. גם להגיע לבית הכנסת ולחזור ממנו לוקח זמן. לכן התפילה ברכבת מקצרת הליכים באופן משמעותי. היום אני קם בשבע, מספיק לעשות כמה דברים בבית ומגיע תוך 20 דקות באוטו לתחנה. את התפילה אני עושה ברכבת. חוץ מזה יש גם יתרון מנטלי: ברגע שאני מתיישב ברכבת, אני כבר חצי בעבודה".
הרכבת מביאה את חדיד ממש עד המשרד. אבל לא כולם עובדים במרכז עזריאלי. חברו לקרון, אראל גולדנברג בן 37, גם הוא מאלון שבות ("במקור מנתניה") ובוגר ישיבת הסדר, הוא כלכלן שעובד בבית החולים איכילוב. וגם הוא מרוצה מאוד מהסידור. "אי אפשר להשוות את זה לנסיעה במכונית בפקקים. זה סיפור אחר לגמרי. אני מתפלל עם החברים בדרך. זה יצר לי בוקר נינוח בבית. אני יורד בתחנת השלום, בעזריאלי, והולך ברגל לעבודה. זה לוקח לי בערך 10 דקות. לא רק שאין לי בעיה עם זה, אני מברך על ההליכה הזו. היא עושה לי טוב".
שניהם נשואים פלוס שלושה. גם בני משפחותיהם מרוויחים מכניסת הרכבת לחייהם. חדיד: "הייתי נסחף לתוך העבודה. לא היה לי יום ולא לילה. בקושי הייתי רואה את המשפחה. פתאום נהיה סדר יום שוויצרי כזה. יוצא בשעה קבועה. חוזר בשעה קבועה". גולדנברג מאשר: "הרכבת הופכת להיות גורם מרכזי בסדר היום. כל היתר מתארגן סביבה. נכון שיש רכבת כל שעה, ובעיקרון אני יכול לצאת הביתה גם בשבע ובשמונה בערב. אבל איכשהו זה נכנס למתכונת של תשע עד חמש או שש. אתה מתחיל להיות מסודר יותר בלו"ז".
איך מתפללים ברכבת? יש נהלים מיוחדים?
גולדנברג: "בעמידה. עם טלית ותפילין, כרגיל. לגבי שאלת המבט, הפנייה, בדקנו. הוצאתי מששת סדרי משנה, מסכת ברכות, מפרק תפילת השחר: '... היה רוכב על החמור, יירד. ואם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו (לירושלים). ואם אינו יכול להחזיר פניו, יכוון את לבו כנגד בית קודש הקודשים... ואם היה יושב בספינה או בקרון או באסדה, יכוון את לבו כנגד בית קודש הקודשים'. לפי זה אנחנו נוהגים".
מכוונים את הלב לבית המקדש?
"כן. משהו כזה. מתכווננים בלב".
מה עושים כשאין מניין?
"הקונדוקטור מצטרף.
תרבות היוממות בהתפתחות: אלפי ישראלים משתמשים ברכבת ככלי תחבורה יומיומי
ורד לוי-ברזילי
12.11.2004 / 18:52