הזכות לעצלות

לא מזמן ניסה נמרוד קרת להיזכר בכל פינות העישון שהיו לו בחיים. הפינה שאילתר בחברת אוונטוס היתה בין החביבות עליו ביותר. "קדחתי חור שאפשר להוציא ממנו כבל רשת, והייתי יושב בחוץ עם נוטבוק ומעשן כל היום. כנראה תמיד חיפשתי את ה-wilderness", אומר קרת, בן 43. קשה להדביק תווית לקרת - אקטיוויסט, גאון מחשבים, עובד על הצפנה לעם, מתכנת, מהפכן, סטארט-אפיסט, בטלן, סטלן, מוסק זיתים. כל ההגדרות קצת נכונות ואף אחת אינה ממש קולעת. מאז שהחל לעבוד מתוך דירתו, הוא אינו מרגיש צורך להגדיר את עצמו ואת משרתו, או לתחום את אזור העישון.



ככה זה ב-wilderness שהוא וחברתו לחיים, עדי עליה, עיתונאית ומוסיקאית לשעבר, בת 43, מקיימים בכרך התל-אביבי. בשתיים בצהריים של יום אקראי בשבוע שעבר, עליה ומתכנת פרילאנסר עובדים על בניית אתר. גם קרת מעורב בפרויקט, כרגע באופן פסיווי. הוא הלך לישון בחמש בבוקר, קם בתשע, והיה ער כשעתיים. עכשיו הוא ישן. גם החתולים. "אם ניתקע, נעיר אותו", אומרת עליה.



קרת מקבל השכמות אקראיות כאלה בהבנה. לקום לצליל צורמני של שעון מעורר בשעה קבועה, להתלבש, להתייצב במשרד ולתת דין וחשבון למנכ"ל - לזה הוא כבר לא מוכן. "התרגלתי לטוב. באיזה משרד אני אמצא כאלה חתולים?" הוא שואל, רטורית. החיים שלו לא תמיד נראו ככה. "זה נבנה לאט לאט, ההרגשה שאני לא מרוצה בעבודה שלי", אומר קרת. הוא עבר בין משרות שונות ומתגמלות, "אבל באיזשהו שלב התחילו לעצבן אותי כל מיני דברים. למשל, התעורר ויכוח אם להמשיך עם מערכת הפעלה ביתית שאנחנו פיתחנו או לעבור ל'חלונות' של מיקרוסופט. אמרתי, 'נו פאקינג ויי', 'חלונות' לא כתוב נכון. אני דיקטטור. אני חושב, טיפשים, אתם לא מבינים שאני צודק? אני לא בנוי לסביבה הזאת, גם אם אני אהיה הבוס".



קרת היה גם בין ראשוני העובדים בחברת צ'קפוינט, אבל "אז הנפיקו ופתאום הכל נהיה נורא מסובך. חברה שנסחרת בבורסה זה כמו דת. אסור להגיד כל מיני דברים, הכל מתנהל לפי כללי טקס כאלה", הוא נזכר. הבוסית שלו התחלפה והוא התקשה להסתגל. "חשבתי שאולי אני בכלל לא מתאים לזה, והחלטתי שאני הולך. זה היה הרמז הכי רציני שלא מתאים לי לשבת במשרד".



בתקופת הבועה היה קרת מעורב בהקמת שתי חברות סטארט-אפ, ולאחר שהנאסד"ק התרסק, החליטו פליטי החברה להמשיך לעבוד מהבית. "זאת היתה העבודה אחרונה שיצאתי מהבית בשבילה", הוא אומר, ומאז הוא בבית, עובד על מגוון רחב של פרויקטים, רובם קשורים בצורה זו או אחרת לאינטרנט. קרת ועליה מתפקדים כצוות, שבונה ומתכנן אתרים בקוד פתוח; הוא עוסק בעיקר בצד התכנותי והיא בצד התוכני. "אצלנו יכולים ארבעה אנשים לעבוד על המחשב ולהעביר שאכטות תוך כדי", הוא אומר.



אחרי שהוא סוקר את פינות העישון בחייו, קרת נזכר בנסיך הקטן. "ראיתי את כל הכוכבים של האנשים העצובים האלה שנתפסו על ידי איזושהי קונצפציה ואמרתי, 'מה אני צריך את זה, אני אמצא את השושנה שלי ואת השועל שלי'", הוא אומר.



מיציתי, הלאה



הם אולי מיעוט, אבל הוא גדל. צעירים בלי ילדים, שאינם שכירים ואינם מובטלים; הם עובדים, אבל רק לפעמים. כשבא להם, כשהכסף אוזל, כשיש הזדמנות לעשות משהו שמצית את סקרנותם, הם נרתמים למשימה, בתנאים שלהם, כמובן; מין נוודות מקצועית בניסיון ללכת לאן שטוב. מושג הקריירה מאבד אצלם ממשמעותו המוכרת: העבודה, במקום זכות ודרך להגשמה עצמית, נהפכת לכלי להשגת מספיק כסף כדי להתפנות למטרות נעלות יותר בעיניהם - לחסום דחפורים, לנסוע לתאילנד, למסוק זיתים, לכתוב קוד פתוח שישנה את העולם, או סתם לתכנן את המהפכה ועד אז להתכרבל עם החתולות מתחת לשמיכת הפוך.



בספרו "הזכות לעצלות" מ-1880, שפורסם לאחרונה בעברית בהוצאת נהר, טוען הוגה הדעות פול לפארג שהעבודה בשכר, שהיא גלגולה של העבדות, מביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העובדים קיבלו עליהם את התפישה הממסדית של "הזכות לעבוד", אף שדווקא העצלות מאפשרת התפתחות עצמית וסיפוק תענוגות, טען לפארג, שהיה חתנו של קארל מארקס.



נראה שעצלות נהפכה למלה קצת פחות גסה בחברה הישראלית. הפרופ' יצחק הרפז, ראש המרכז לחקר ארגונים וניהול משאבי אנוש באוניברסיטת חיפה, מצביע על התשובות שמתקבלות לאורך השנים ל"שאלת הפיס" כמדד למגמה המתפתחת בעקביות. לדבריו, "'מה היית עושה אם היית זוכה בפיס' היא למעשה שאלה עקיפה, שנועדה לבדוק את מרכזיות העבודה בחייו של האדם". בשנות ה-70 רק 6% מהצעירים בישראל (בני 29-20) אמרו שיפסיקו לעבוד לאחר הזכייה. בתחילת שנות ה-80 אמרו כבר 16% כי יוותרו על זכותם לעבוד, ובשנות ה-90 שיעור הפורשים הפוטנציאליים ממאגר העבודה עלה ל-18%. בקרב מבוגרים נרשמה מגמה הפוכה.



בקרב הדור הצעיר יותר, גם ממד הבושה סביב הבטלה קצת התרופף. "בעולם של היום כבר לא נורא לא לעבוד", אומר הרפז. "זה חלק מההוויה של 'אני צעיר, אני חזק, אני אטייל, ואני יכול להיכנס ולצאת מכוח העבודה'. זה לוקסוס שיש לאנשים לחיות בצורה כזאת, לשבור את הליניאריות של לימודים-עבודה-פרישה". לדבריו, התהליך הוא דו-צדדי: יותר מקומות עבודה מתאימים את עצמם לצורך בחופש של עובדיהם ומאפשרים להם לעשות הפוגות, כדי לשמור על מוטיווציה גבוהה. מנגד, גם יותר קל להם לפטר עובדים, ובעלי חברות אינם מהססים לוותר על ההון האנושי שצברו, אם יש צורך בכך.



גם העבודה מהבית היא מגמה שתופסת תאוצה: כ-6% מהישראלים מתפרנסים כך. "כל צד עושה מה שהכי כדאי לו", אומר הרפז. "החברה הישראלית נהפכה לאינדיווידואליסטית בצורה קיצונית, אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, כל אחד עושה את החישוב שלו - מה ייצא לו מזה, איך אני אממש את עצמי. בדור ההורים, אם מישהו החליף עבודה לעתים תכופות, אנשים חשבו שמשהו לא בסדר אתו. מהתרשמותי, בקרב הצעירים של היום אם אתה נשאר שנתיים-שלוש במקום עבודה אחד, מתחילים להסתכל עליך כאילו משהו לא בסדר אצלך. יש הרבה חוסר נחת, והגישה היא 'מיציתי, נזוז הלאה'".



הבחירה בדרך חיים אלטרנטיווית, שאינה שמה את הקריירה בראש סדר העדיפויות היא פריווילגי