כיצד בנו את עמק הסיליקון האירי

מאת כתב "הארץ"

בתחילת יולי מתוכננת לצאת לאירלנד משלחת ישראלית של כ-20 מנהלים בכירים מתחומי תעשיית הביוטכנולוגיה והמכשור הרפואי בישראל, במטרה לקדם פרויקטים משותפים בתחומים אלה.

על כוונה זו דיבר מנהל מרכז התעשייה הישראלית למחקר ופיתוח (מתימו"פ), יאיר אמיתי, בפורום MIT שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב. המשלחת תצא בהמשך להסכמים דו-לאומיים שנחתמו בנובמבר 99' בין שר התעשייה לשעבר, רן כהן, לבין עמיתו האירי. בעקבות אותו הסכם, במאי 2000 הגיעה לישראל משלחת של נציגי חברות היי-טק ותעשייה מאירלנד.

בראש המשלחת, שהיתה הראשונה שהגיעה לישראל מאירלנד כדי למסד שיתוף פעולה עסקי ותעשייתי, עמד שר המדע, הטכנולוגיה והמסחר האירי, נואל טרייסי. מטרת אותה משלחת היתה לעודד ולהדק את הקשרים בין שתי המדינות, במיוחד לאור הדמיון הרב ביניהן, כפי שאמרו אז דובריהן הרשמיים. אלא שמאז החתימה על ההסכמים בין שתי המדינות לא נעשה דבר המממש את ההסכם בפועל.

לעומת זאת, בכל הקשור לסחר חוץ בין שתי המדינות נראה כי חל שיפור ניכר. ב-96'-2000 חל גידול בנתוני היצוא, כשישראל מצמצמת את הפערים בכל הקשור ביצוא לאירלנד.

ב-96' הסתכם היצוא הישראלי לאירלנד ב-84.2 מיליון דולר. עד 2000 צמח היצוא ב-364% והגיע להיקף של 326.5 מיליון דולר. גם היבוא הישראלי מאירלנד צמח

באותם שנים, ואולם בקצב איטי יותר. ב-96' הסתכם היבוא הישראלי מאירלנד ב-174.2 מיליון דולר. עד 2000 צמח ב-87% בלבד, והסתכם ב-326.5 מיליון דולר. המאזן המסחרי בין שתי המדינות כמעט השתווה.

הגורם העיקרי שאיזן את מערכת היחסים המסחרית בין אירלנד לישראל היה הגידול המהיר ביצוא מוצרי היי-טק ישראליים לאירלנד, בעיקר בתחומי עיבוד המידע, החומרה, מכשירים מדעיים וציוד צילום ואופטיקה. כיום מקיימות יותר מ-40 חברות ישראליות קשרים עסקיים באירלנד. עם חברות אלה נמנות, בין היתר, אמדוקס, סאיטקס, אינדיגו, קבוצת אי.סי.איי ומדינול.

יחסים אלה שמקיימות החברות נרקמו על בסיס עסקי טהור, ביוזמת החברות עצמן ובלא מעורבות ממשלתית. ואולם למרות הגידול בקשרים בין שתי התעשיות, עדיין לא נחתם הסכם ברמה הלאומית לגבי השקעות משותפות בפרויקטי מחקר ופיתוח. זאת, בניגוד למדיניות הישראלית ביחס למדינות אירופה האחרות.

בשנים האחרונות חתמה ישראל על הסכמים דו-צדדיים לשיתופי פעולה טכנולוגיים ותעשייתיים עם ממשלות באירופה ובדרום מזרח אסיה, וכמובן, עם ארה"ב וקנדה. הסכמים כאלה נחתמו עם איטליה, בלגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד, ספרד, פורטוגל, שוודיה, צרפת, הודו, הונג קונג, סין, סינגפור וקוריאה. במרבית המדינות כבר החלו בקידום פרויקטים דו-לאומיים משותפים.

ממשלת איטליה, למשל, מיהרה להפוך את ההסכם למציאות בשטח. באמצע 2000 נחתם ההסכם לקידום שיתופי פעולה בין שתי המדינות, וכבר בינואר 2001 ניצל שגריר איטליה בישראל, ג'יאן פאולו קאבאריי, הזדמנות כשנאם בכנס תעשייתי ישראלי-איטלקי. השגריר הודיע אז כי ממשלת איטליה הקציבה מיליון יורו לקידום שיתופי פעולה בינה לבין ישראל.

באותו מפגש השתתפו 16 חברות איטלקיות, חלקן חברות ענק כמו טלקום איטליה, פיאט ואלקטל איטליה. לצדן השתתפו במפגש כ-100 חברות ישראליות, בהן גילת תקשורת, רפאל, רד, טאואר סמיקונדקטורס ועוד - ברובן חברות העוסקות בתחומי המיקרו-אלקטרוניקה, התקשורת והמכשור הרפואי. רוב התקציב שעליו הכריז השגריר יועד לתחומים אלה.

הסכמים מסוג זה מבטיחים את השתתפות הממשלות במימון פרויקטים משותפים של מו"פ טכנולוגי תעשייתי, אשר לרוב, ללא עזרה מדינית, לא היו מצליחים להתבצע. יתרון נוסף בשיתוף פעולה לצורכי מו"פ בין המדינות הוא הידוק הקשרים המדיניים והכלכליים, דבר הבולט מאוד כאשר מדובר במדינות מהאיחוד האירופי, עקב קרבתן הגיאוגרפית לישראל.

כעת נמצא הכדור בידי מתימו"פ, המנסה להפיח חיים בהסכם שיתוף הפעולה בין אירלנד וישראל. מתימו"פ אחראי, במסגרת משרד התעשייה והמסחר, על קידום השקעות במו"פ ברמה הבינלאומית. הוא מנסה לאתר מידע בתחומים טכנולוגיים ושיווקיים וליצור שיתופי פעולה בין פרויקטים ישראליים לבין חברות ומשקיעים זרים.

במסגרת החיפוש אחר פרויקטים משותפים באירופה התברר שאירלנד יכולה לשמש מוקד אטרקטיווי לפיתוח פרויקטים טכנולוגיים. זאת, מכיוון שבחמש השנים האחרונות הצליחה המדינה, שנחשבה עד לא מזמן לענייה ביותר באירופה המערבית, להפוך עצמה לשם מותג המושך אליו חברות טכנולוגיות גדולות בקצב הולך וגובר.

למעשה, נהפכו חסרונותיה של המדינה ליתרונות. חלק גדול מתושבי המדינה נהנים מחינוך ברמה אירופית, ורבים מבעלי ההשכלה הגבוהה למדו בבריטניה. עם זאת, רמת החיים הנמוכה יצרה מאגר בלתי מנוצל של עובדים משכילים שעלות שכרם נמוכה - קהל יעד מושלם לחברות היי-טק, כפי שמתרחש כיום בתחום תעשיית התוכנה בהודו. אלא שבניגוד להודו, אירלנד קרובה מאוד לשוק האירופי הגדול והעשיר.

האמריקאים באים

ממשלת אירלנד יזמה תמריצים להבאת תעשיות זרות, ואלה התחילו לבוא בהדרגה. הראשונה שגילתה את פוטנציאל הייצור המקומי היתה חברת המחשבים דל (Dell). זו החליטה ב-90' לייצר באירלנד את כל המחשבים האישיים שתשווק באירופה. היא הקימה קו ייצור בעיירה לימריק בדרום המדינה והעסיקה בו 5,000 עובדים מקומיים. בעקבותיה הגיעו חברות נוספות, שהתחילו להקים באירלנד מתקני הרכבה ובהמשך מפעלי ייצור בקנה מידה מלא.

ב-97' ביצעה חברת יבמ את ההשקעה הזרה הגדולה הראשונה באי, כאשר החליטה להקים במערב דאבלין מפעל לייצור לוחות אם למחשבים אישיים, בהשקעה כוללת של 350 מיליון דולר. ההשקעה יצרה יותר מ-8,000 מקומות עבודה באזור, ובעקבותיה הפכה דאבלין לחברה המזוהה עם היי-טק. בעקבות יבמ הגיעו לעיר גם אינטל, מיקרוסופט ואורקל, ויצרו בה מאגר גדול של מומחי אינטרנט. באמצע 99' החליטה חברת זירוקס להקים בעיר מפעל לייצור מדפסות, בהשקעה של 325 מיליון דולר, וחברת Com3 הקימה בה את מרכז המשלוחים של מוצריה לשוק האירופי.

האבטלה באי הצטמצמה, ו