בית הדין הארצי לעבודה חייב עובדת להשיב לחברה בה עבדה את פיצויי הפיטורים שקיבלה

בית הדין הארצי לעבודה חייב עובדת לשעבר בחברת טסנת להשיב את פיצויי הפיטורים שקיבלה. העובדת, מהנדסת תוכנה במקצועה, עבדה בטסנת מפברואר 1999 עד להתפטרותה באוגוסט 2000. לאחר התפטרותה פנתה העובדת לביה"ד האזורי בחיפה וביקשה לחייב את החברה לשלם לה פיצויי פיטורים והפרשי שכר עבודה בגין שעות הנסיעה. העובדת טענה כי העבודה כללה מעבר בין לקוחות החברה אחת לכמה חודשים. לטענתה, בשלב מסוים התלוננה על הקושי הנלווה לנסיעות הארוכות וביקשה להציב אותה אצל לקוח בקרבת עיר מגוריה, חיפה. לחילופין, ביקשה להעמיד לה רכב צמוד או להעניק לה פיצוי כספי. לאחר שלא נענו דרישותיה הודיעה על התפטרותה.



ביה"ד האזורי קיבל את עמדת התובעת וקבע כי העובדת התפטרה על רקע הרעה מוחשית בתנאי עבודתה מכיוון שהובטח לה כי בעייתה תיפתר על ידי העברתה למקום עבודה קרוב יותר למקום מגוריה, או לחילופין על ידי פיצוי כספי, אך הבטחות אלו לא מולאו. מכיוון שהתפטרה על רקע הרעה מוחשית בתנאי העסקתה חייב ביה"ד את החברה בתשלום פיצויי פיטורים של 15 אלף שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 שקל. ביה"ד דחה התביעה לתשלום שכר עבודה בגין שעות נוספות.



החברה עירערה לביה"ד הארצי. ביה"ד הארצי, בראשות השופטת נילי ארד, קבע כי העובדת אכן התרעמה לפני מנהליה על זמן הנסיעה הממושך לעבודה, אולם לא זו היתה הסיבה להתפטרותה. ביה"ד קבע כי העובדת התפטרה מכיוון שהבינה כי אין בכוונת החברה להציב אותה בפרויקטים נוספים והתפטרותה נבעה מרצונה "להקדים תרופה למכה". לאור זאת קבע ביה"ד כי התפטרות בנסיבות אלו אינה מזכה בפיצויי פיטורים.