מאז נובמבר 1994 עבדה ו"א בשלוש חברות סיעוד. בכל אחת מהן טיפלה בשני קשישים - ערכה בעבורם קניות וסידורים, ניקתה את בתיהם, עזרה להם להתרחץ ולהתלבש. כשהמטופל הראשון מת, ביקשה קשיש אחר לטיפול. אמרו לה שתחכה ותקבל, אבל היא לא יכלה לחכות כי אמה ושני ילדיה היו תלויים בה לפרנסתם. ו"א עברה לחברה אחרת. שם נוצר מצב דומה. קשיש אחד עבר לבית אבות, השני מת. אמרו לה שבתוך כמה חודשים תקבל מטופלים חדשים. שוב נאלצה ו"א לחפש עבודה. באף לא אחד ממקומות עבודתה היא לא קיבלה פיצויי פיטורים.
שיטת העסקה זו רווחת אצל רבות מהחברות והעמותות, שמספקות טיפול מטעם הביטוח הלאומי לכ-115 אלף קשישים זכאי חוק סיעוד והיא אחד מסלעי המחלוקת הקשים ביותר בסכסוך מר וממושך בין המוסד לספקי השירות. הפרק הנוכחי בעימות יתקיים מחר בבית המשפט המחוזי בירושלים.
ב-17 השנים מאז שחוק הסיעוד נכנס לתוקף פועלים הספקים בלא מכרז אף על פי שהם מקבלים כיום 2.5 מיליארד שקלים לשנה מהביטוח הלאומי. בעשור האחרון הוציא הביטוח הלאומי לא פחות מחמישה מכרזים כדי להסדיר את פעילות החברות, אבל ארבעת הקודמים בוטלו לנוכח התנגדותם הנחרצת של כ-120 ספקי השירות, תחילה לעצם קיום המכרז ולאחר מכן לתנאיו. בספטמבר פירסם המוסד מכרז חמישי. כשם שקרה בשניים הקודמים, עתרו ספקי השירות בתביעה לשנות את תנאי המכרז או לבטלו.
"אנחנו מקווים שבית המשפט לא יסכים לשמש כלי במשחק הזה של דחיות אין-סופיות שבו נבזזת הקופה הציבורית, העובדים הולכים ונעשים עניים יותר ובעלי החברות נעשים עשירים יותר", אומר עורך הדין יובל אלבשן, מייסדן ומנהלן של הקליניקות המשפטיות באוניברסיטה העברית, שמתכוון לבקש מבית המשפט להצטרף כצד בעתירות כדי לייצג את האינטרסים של הציבור, העובדים והקשישים.
למי הולך הכסף
החברות והעמותות טוענות שתנאי המכרז יגרמו לקריסתן הכלכלית ולהרס השירות הטוב שהן מספקות לקשישים. את טענותיהן הן מגבות בחוות דעת של שני רואי חשבון ידועי שם: מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר משה ליאון ואלכס הילמן. כך גם קובע יוסי קוצ'יק, שאף הוא שימש בעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה וכיום הוא עומד בראש קבוצת "מנפאואר", שמספקת גם שירותי סיעוד. הביטוח הלאומי, לעומת זאת, טוען שבשנים האחרונות פורחים ספקי השירות על חשבון סכומי עתק מכספי הציבור, שאינם מגיעים לידי 74 אלף מטפלות ומטפלים קשי יום שזכאים להם על-פי דין.
במכרז אין תחרות על מחיר אלא על איכות הטיפול, ניסיונם של ספקי השירות, מספר עובדיהם ויציבות העסקתם, פרישתם הגיאוגרפית, ועוד. המחיר נקבע על ידי ועדת תעריפים של משרדי הרווחה והאוצר, שמחליטה כמה כסף יקבלו נותני השירות בעבור שעת טיפול שהם מספקים. התעריף הוא 38.44 שקלים, שמהם מתחייב הספק לשלם 18.65 שקלים בשעה שכר יסוד (4% מעל לשכר המינימום), דמי הבראה, נסיעות, חופשה שנתית, ימי חג, ימי מחלה, הפרשה לקרן פנסיה ולקרן פיצויים. התעריף גם כולל כסף להדרכת המטפלות, פיקוח מקצועי על עבודתן, הוצאות המינהלה של הספק והרווח שלו.
במצב הקיים כיום, התעריף גבוה בכשני שקלים לשעה והחברות אינן נדרשות להפריש ממנו לקרן פנסיה. כדי לזכות במכרז יצטרכו חברות להתחייב להפריש לא רק לקרן פנסיה אלא גם לקרן פיצויים אישית, שתיפתח על שמו של כל עובד מהחודש הראשון לעבודתו ושאת הכסף שבה יוכל לקבל גם אם לא יפוטר ואפילו אם יעזוב את החברה כעבור חודש. החברות טוענות כי דרישות אלה אינן הגיוניות, חורגות הרבה מהמתחייב בחוק ויגרמו לדלת מסתובבת שדרכה יעברו אלפי מטפלים שיבקשו לשים את ידיהם על כספי הפיצויים ויפגעו קשות בקשישים.
אבל בביטוח הלאומי מסבירים שדרישה זו נחוצה לנוכח אותה שיטת העסקה, שבה מטפלות מוצאות את עצמן מחוסרות פרנסה למשך שבועות וחודשים ונאלצות להחליף מעסיקים - בין אם משום שחברות "מייבשות" אותן כדי לגרום להן לעזוב ולמנוע מהן פיצויים, ובין אם משום שלמעסיק אין קשיש שזקוק למטפל באותו זמן. במוסד גם טוענים שהסיבה האמיתית להתנגדות הנחרצת של החברות לדרישות הפיצויים היא שכיום הן משתמשות בכספי הפיצויים שהן מקבלות מהביטוח הלאומי כדי להגדיל את רווחיהן, ואם ייאלצו להפריש אותם לקרן שמית לא יוכלו לעשות זאת עוד.
בעתירות שהוגשו נגד המכרז הקודם קבע בג"ץ, שהעובדים יהיו זכאים לפיצויים רק כעבור 12 חודשי עבודה. בביטוח הלאומי מפרשים את הפסיקה לאמור, שעובד יהיה זכאי לפיצויים כבר מההתחלה, אבל אם יעזוב את מקום עבודתו לפני שהשלים שנת עבודה יקבל את הכסף רק כשייצא לגמלאות. אם יפוטר, יקבל את הכסף מיידית.
בעתירה שהגיש הפעם עורך הדין דן פרידמן ממשרד חיים צדוק בשם 15 החברות הגדולות שמספקות שירותי סיעוד, הוא טען בראש ובראשונה נגד "התיימרות המוסד לביטוח לאומי להתערב בתנאי העסקת עובדי המבקשות (בבחינת 'ועד עובדים') ולכפות על המבקשות תנאי העסקה מסוימים העומדים בסתירה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין זה, החורגים באופן קיצוני מהמתחייב על פי דין ומשפט העבודה..."
הביטוח הלאומי טוען, לעומת זאת, שזכותו ואף חובתו לקבוע את תנאי העסקת העובדים, הואיל ואלה משפיעים לא רק על רווחת המטופלים אלא גם על רווחת העובדים, שאותה הוא חייב להבטיח כגוף המופקד על פי חוק על ביטחונם הסוציאלי של אזרחי המדינה. גם שופטים שפסקו בעבר בעתירות של החברות תמכו בזכות המוסד להגן על עובדי חברות הסיעוד.
בעיית המשרה החלקית
באשר לטענות החברות על הרווח הנמוך שנקבע בתעריף, המוסד טוען שספקי השירות מרוויחים כמעט בכל סעיף. למשל, הם מקבלים תשלום מלא בעבור נסיעות של המטפלות, אבל חלק מהמטפלות הן בנות יותר מ-60 והמעסיקים חוסכים מחצית הסכום שהם מקבלים מהביטוח הלאומי כי הן זכאיות להנחה של 50% בתחבורה הציבורית; החברות מקבלות תעריף מלא בעבור ימי מחלה המגיעים על פי חוק לעובדים, אבל לא כל המטפלות מנצלות את כל ימי המחלה שלהן; החברות אמורות להכשיר 30% מהמטפלות והתעריף בנוי על הנחה ש-90% מהן מתחלפות מדי שנה - אבל התחלופה בפועל נמוכה יותר ולכן גם
17 שנה מאז שחוק הסיעוד נכנס לתוקף פועלים הספקים בלא מכרז אף על פי שהם מקבלים 2.5 מיליארד שקל לשנה מהביטוח הלאומי
רותי סיני
27.12.2004 / 9:13