זו היתה שנה מלאת הצלחות לקולנוע הישראלי. 18 סרטים הוצגו בבתי הקולנוע בישראל, והביאו אל האולמות מספר שיא של צופים - 1.3 מיליון איש, כפול ממספר הצופים בשנת 2003. אבל ההצלחה של הקולנוע הישראלי באה לידי ביטוי גם בנתון מרשים נוסף: כ-100 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים הציגו סרטים ישראליים בשנה האחרונה, ושבעה סרטים אף השתתפו, וחלקם גם זכו בפרסים, בשלושה מהפסטיבלים החשובים ביותר - "אור" ו"עטאש" בפסטיבל קאן; "הארץ המובטחת" ו"ולקחת לך אשה" בפסטיבל ונציה; "אבנים", "מדורת השבט" ו"ללכת על המים" בפסטיבל ברלין.
האם שנת 2004 תיזכר כשנת פריחה נדירה בקולנוע הישראלי, או שאולי יהיה לכך המשך? "הפריחה הנוכחית היא תוצאה של תהליך ארוך ומתמשך", אומר כתרי שחורי,
מנהל קרן הקולנוע הישראלי, שתמכה בכל הסרטים שהצליחו בקופות בשנה שעברה. "המהלכים שעשתה הקרן בחמש השנים האחרונות שינו את פני התעשייה, אבל אסור לנו להיכנס לאופוריה".
קרן הקולנוע פעלה במישורים אחדים, שלדעת שחורי הם אלה שיצרו את התשתית להצלחה: היא הדריכה את הלקטורים, שקוראים את עשרות התסריטים שמגיעים לקרן, לחפש תסריטים המשלבים בין איכות קולנועית לסיפור נוגע ללב; היא הגדילה במידה רבה את התקציב המופנה לשיווק והפצה בארץ ובחו"ל; והיא פעלה לשינוי התדמית של הקולנוע הישראלי בארץ ובחו"ל, כולל הקרנות סרטים לפני חיילים ותלמידים בבתי ספר, ואף הקמה של מפעל מנויים.
ההתחלה של "סוף העולם"
מבחינה מספרית, ההצלחה הגדולה של השנה החולפת שייכת ל"סוף העולם שמאלה" בבימויו של אבי נשר - 460 אלף צופים, שהם כשליש מצופי הקולנוע הישראלי השנה. "אנחנו מאושרים עם ההצלחה של 'סוף העולם שמאלה'", אומר שחורי, "אבל גם בלעדיו יש עלייה דרמטית במספר הצופים בסרטים ישראליים. ב-2003 צפו 600 אלף איש בסרטים ישראליים, ואילו ב-2004, ללא 'סוף העולם', היתה עלייה תלולה ל-850 אלף. אני מדגיש את הנתון הזה כדי להדגים שזו לא היתה שנה של סרט מוצלח אחד, אלא של כמה סרטים מצליחים".
אחת הטענות שהושמעו השנה נגד קרן הקולנוע הישראלי - ולמעשה נגד הקולנוע הישראלי כולו - היא שהוא נהפך למיינסטרימי. כל הסרטים המצליחים יפים למראה, משוחקים נחמד ואין בהם אמירות אידיאולוגיות שעלולות להרגיז את הצופים. "סוף העולם שמאלה" סכריני, "האושפיזין" מביא אור חרדי אל הקולנוע, ו"ללכת על המים" מהלך בין הטיפות כדי לא להטריד אף אחד. "היוצרים היום מבינים שהם חייבים לתקשר עם הקהל", אומר שחורי, "זה מהפך תודעתי שאני שמח עליו ואני מקווה שלקרן יש יד בכך. אנחנו מעוניינים ומטפחים יוצרים בעלי קול ייחודי, אבל היצירה שלהם צריכה לגעת בקהל".
אבל התוצאה היא שאין יותר קולנוע פוליטי בישראל.
"אני לא יכול לכוון יוצרים איזה סרטים ליצור. זה לא המנדט של הקרן. כמדיניות, הקרן החליטה לפני שנים שהיא אינה הבעלים של הסרט. מאז שאני
בקרן עברו אצלנו כ-500 תסריטים. מתוכם, אולי בהגזמה, 10% היו בעלי מאפיינים פוליטיים, שנגעו ב'מצב' וב'קונפליקט'. כמה מהם אושרו, אבל לפחות לפי מספר התסריטים נראה שהקולנוע הפוליטי פחות מעניין את היוצרים הישראלים".
למרות זאת, 25% מתקציב הפיתוח של קרן הקולנוע מיועדים ליוצרים שהקרן עצמה פונה אליהם ומבקשת מהם שיכתבו תסריט. כך נולד "סוף העולם שמאלה": אבי נשר חזר ארצה והקרן ביקשה ממנו להגיש לה תסריט.
"לא רק בתחום הפוליטי אנחנו חסרים חומרים", מוסיף שחורי. "הייתי מאוד שמח אם היה מגיע לקרן תסריט בסגנון 'ארין ברוקוביץ'. בכל יום מתפרסמים בעיתונות הישראלית סיפורי גבורה אנושיים מדהימים, שרבים מהם יכולים לזכות לעיבוד קולנועי. גם בז'אנר האימה והאנימציה היינו שמחים לתמוך, אבל זה תלוי ביוצרים".
הצופים נשכחו בדרך
בשנת 2004 היו גם התרחשויות בעלות חשיבות מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע. משרד התרבות הגיע להסכם שנוי במחלוקת עם משרד האוצר, שלפיו יוקפא חוק הקולנוע ובמקומו תקבל התעשייה בחמש השנים הקרובות תקציב קבוע של 58 מיליון שקלים בשנה. בנוסף, שרת התרבות לימור לבנת החליטה בצעד בלתי מוסבר לא להאריך את כהונתו של אלי זהר כיו"ר מועצת הקולנוע, ובמקומו מינתה את השר לשעבר רוני מילוא. כחודשיים לאחר מכן, עדיין לא ברור מה יהיו השלכות מינויו.
כיוון חדש אחד שאולי כדאי שמועצת הקולנוע בראשות מילוא תתחיל לחשוב עליו, הוא כיצד להוזיל את מחירו של כרטיס הקולנוע דווקא בתקופה של פריחה. בהולנד, למשל, החליטה הממשלה לפני שנים אחדות כי כרטיס קולנוע לסרט הולנדי מקורי ייחשב למצרך יסוד שלא חל עליו מס ערך מוסף. בישראל כרטיסי התיאטרון פטורים ממס זה, אבל צופי הקולנוע עדיין משלמים מע"מ. 8 מיליון שקלים - זו ההכנסה של המדינה בשנה שעברה מתשלומי המע"מ על כרטיסים לסרטים ישראליים. דוגמה נוספת: חוק האזרחים הוותיקים בישראל מקנה להם הנחות בתיאטרון, באולמות המוסיקה ובמקומות רבים אחרים, אך לא בהקרנות של סרטים ישראליים.
זו הבעיה המרכזית: חוק הקולנוע הקל על היוצרים והכניס כסף לתעשייה החולה; כללי התאחדות בעלי בתי הקולנוע מקלים על בעלי בתי הקולנוע, ומעניקים להם תשלום על הקרנת סרטים ישראליים. רק הצופים נשכחו בדרך. אם, למשל, 800 אלף האזרחים הוותיקים בישראל יזכו להנחה על כרטיסים לסרטים ישראליים, אולי בעוד שנה נתוני הצפייה יהיו גבוהים עוד יותר.
גם בחו"ל מעדיפים יצירה מקומית
לא רק בישראל גילה הקהל בשנה החולפת נאמנות לקולנוע המקומי. המגמה הזאת ניכרת במדינות רבות שאינן דוברות אנגלית. כך, למשל, הלהיט הגדול בגרמניה היה Surprise" "Raumschiff - קומדיית חוצנים משעשעת, שהכניסה 60 מיליון דולר. לעומתו, "הארי פוטר", הסרט ההוליוודי הנצפה ביותר בגרמניה, גרף שם 48 מיליון דולר.
גם בטורקיה היתה קומדיית חוצנים מקומית, "G-O-R-A" שמה, ללהיט ענק שהכניס 16 מיליון דולר. "טרויה", לדוגמה, הרוויח בטורקיה 6 מיליון דולר בלבד. בדרום קוריאה הרוויח סרט מלחמה מקומי - "55 - "Taegukgi מיליון דולר, לעומת 20 מיליון - שווי ההכנ
מספר שיא של 1.3 מיליון צופים לסרטים ישראליים ב-2004 - פי שתיים מ-2003
גואל פינטו
19.1.2005 / 9:24