המנהל החדש של הבי.בי.סי פיטר אלפים והכריז על מהפכה: "ממש בקרוב לא יהיה מקום בעולם לתקשורת מהסוג הישן"

לונדון



גארי, המדריך, מנסה לדבר בהתלהבות, אבל ניכר שמשהו מעיק עליו. הוא מוביל קבוצה של מבקרים במרכז הבי-בי-סי, באזור וייט סיטי במערב לונדון. הבניין הראשי מרשים בפשטותו, עיגול אפור (או "סופגנייה מבטון", כמו שהוא מכונה כאן) ענייני ולא נוצץ; כולו רצף של אולפנים, חדרי הלבשה, חדרי ישיבות ופינות קפה. העיצוב והאווירה משדרים איכות ורצינות.



בחדר ישיבות אחד מול האולם השקוף של דסק החדשות - תמונות ומלים מרצדות בו בעשרות מסופי מחשב ומקלטי טלוויזיה - גארי חד לנו חידה: "מהו לדעתכם גוף השידור הגדול בעולם?"



משתתף בסיור, שדרן רדיו אמריקאי, אומר בביטחון: סי-אן-אן. האחרים מתלבטים, חושבים עוד קצת ומצטרפים: "כן, בטח סי-אן-אן". "לא", אומר גארי בלאות, "זהו הבי-בי-סי, הארגון הכי גדול והכי ותיק - מ-1922 - עם 50 סניפים ברחבי העולם!"



כעבור דקות אחדות, בפתח אולפן שבו מוקלטות כמה מהסדרות הקומיות הכי מצחיקות בטלוויזיה, שואל משתתף אחר בסיור, אנגלי מליוורפול: "אבל מה יקרה עכשיו, עם כל הקיצוצים?" גארי נאנח. "אנחנו לא יודעים. נדע את הכל רק במארס. מה שבטוח, אלפים יפוטרו. כן, אולי גם אני. האווירה פה מאוד קשה. אנחנו ממש פוחדים. אני עובד כאן 20 שנה ואין לי מושג מה יקרה. כבר הודיעו לנו שיסגרו מחלקות שלמות כאן במרכז, בלונדון, ויעבירו אותן למנצ'סטר. ככה זה, מנהל חדש - כמו מטאטא חדש - אוהב לראות דברים עפים".



זו דרך אחת - חלקית ושגויה - להבין את מה שקורה עכשיו ברשות השידור הבריטית. כביכול הכל אישי: פיטרו מנהל אהוב, גרג דייק, שהסתכסך עם כמה מחברי מועצת הבי-בי-סי ועם משרד ראש הממשלה טוני בלייר, והביאו במקומו מנהל חדש, מארק תומפסון; האיש רוצה להשאיר חותם, מכריז הכרזות על עידן חדש, וגם על קיצוצים נרחבים, העובדים מאוימים, אלפים מהם עומדים לפני פיטורים, הספינה מיטלטלת.



הזעזוע שעובר הבי-בי-סי מורכב אמנם גם מהרבה פרטים אישיים מהסוג הזה -שנאות, אהבות ומאבקי כוח - כפי שפורש באריכות המנכ"ל הפורש, דייק, בספרו "Inside Story", שראה אור בבריטניה לפני שבועות אחדים (בהוצאת הארפר קולינס). דייק פוטר בינואר לפני שנה, לאחר שפורסם הדו"ח של לורד האטון על דיווחי כתב הבי-בי-סי אנדרו גיליגן. ממשלת בלייר, דיווחה בעיקשות רשת החדשות המכובדת, הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר למתקפה בעיראק; הממשלה טענה שיש בידיה הוכחות לקיומו של נשק להשמדה המונית, אך המסמכים שהציגה לציבור "טופלו", כלומר הממשלה זייפה ושיקרה. דייוויד קלי, המומחה לנשק השמדה המונית שיעץ לממשלה, התאבד בעיצומה של הפרשה. בגלל הסיקור האמיץ של הבי-בי-סי המוניטין של בלייר היו תלויים על בלימה.



אבל הדו"ח של לורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה, והאשים בכל את השליח. אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של הבי-בי-סי, רשות השידור נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה, והמנכ"ל דייק נדרש לשאת באחריות וללכת. דייק מתאר בספרו את השתלשלות העניינים עד לפיטורים, בלי כחל וסרק. הוא כותב, למשל, כי שתיים מחברות מועצת הנגידים (הגוף הממונה על רשות השידור הבריטית), שרה הוג ופולין נוויל ג'ונס, "הגבירות הפלצניות, כמו שנהגתי לכנות אותן", שתי



נשים שמרניות שמבקשות לרסן את הביקורתיות של הבי-בי-סי, סלדו ממנו ורצו בפיטוריו. "גם אני לא סבלתי אותן", הוא מגלה. על אלסטייר קמפבל, שהיה יועץ התקשורת של בלייר ויריב מר של הבי-בי-סי, כותב דייק: "הוא בן זונה נקמן ומטורף". כשנודע דבר פיטוריו של דייק, מאות עובדים של רשות השידור ברחבי בריטניה יצאו לרחובות ("בצעד חסר תקדים ביחסי עובד-מעביד", כפי שדווח) ונשאו שלטים שקראו להחזיר את המנכ"ל לעבודה. לכל היה ברור שאין זה עניין של מה בכך. משהו רציני קורה. נגמרת תקופה.



דיאטת רצח לרשות השידור



אבל ההקשר האישי זניח ושולי. מה שקורה היום בבי-בי-סי קשור לתופעה עולמית בתקשורת, שניכרת בימים אלה גם בישראל. ההקשר העולמי הזה התברר במובהק - במוצהר ובמובלע - בהרצאה שנשא המנכ"ל החדש של הבי-בי-סי, מארק תומפסון, לפני כחודש באירוע לעיתונאים של המגזין הוותיק "ניו סטייטסמן". תומפסון פרש את תפישת עולמו לאחר שנודע כבר ברבים על עיקרי התוכנית שלו: כרבע מעובדי הרשות (כיום עובדים בבי-בי-סי כ-28 אלף אנשים) יפוטרו. עשרות מיליונים של ליש"ט יקוצצו. מחלקות שלמות ייצאו מלונדון - הרוב למנצ'סטר והשאר לבירמינגהאם, גלזגו, בלפסט ובריסטול. בו-בזמן תוכניות רבות יופקו בידי מפיקים חיצוניים ופעילויות רבות של הרשות יופרטו. התוכנית היא "לעשות לבי-בי-סי דיאטת רצח, כדי שתהיה הכי רזה ויפה שאפשר לפני שנת 2006", שבה יוחלט שוב אם הרשות תזכה להשתמש בדמי האגרה שמשלם ציבור הצופים.



בהרצאתו הסביר תומפסון מה קורה: "אני בא לבי-בי-סי ברגע קריטי בהיסטוריה שלה; רגע שדורש רוח של שימור - עלינו לטפח את המסורת ואת היתרונות הנפלאים של הבי-בי-סי - אבל בו-בזמן נדרשת רוח של חידוש רדיקלי והתאמה לזמנים חדשים". מרשים להיווכח כי דברים כמעט זהים נאמרו בחודשים האחרונים לאלפי עובדים בלא מעט גופי תקשורת מסורתיים - מה"לה מונד" בצרפת, דרך ה"גרדיאן" בבריטניה ו"הוואשינגטון פוסט" בארצות הברית ועד "הארץ" בישראל.



תומפסון קובע: "אולי לא מחר, ואולי לא מחרתיים, אבל ממש בקרוב לא יהיה מקום בעולם לתקשורת מהסוג הישן או לארגוני תקשורת מהסוג הישן".



העידן החדש, שאליו צריכים כל גופי התקשורת הישנה להתאים את עצמם כביכול, הוא עידן של טכנולוגיה תקשורתית חדשה ושל קהל מסוג חדש. תומפסון מסביר כי "התפרשות טכנולוגיית הפס הרחב בבריטניה גדלה בקצב מסחרר". זה אומר שדור חדש צורך את מוצרי המדיה שלו - חדשות, מגזינים, מוסיקה וסרטים - ברשת האינטרנט, וחלק ניכר מהצריכה הוא חופשי, כמעט חינם. "הבי-בי-סי הזקן, המתנשא והמרוחק לא מושך את הקהל הזה", תומפסון מבהיר וחורץ: "אם הבי-בי-סי לא יתאים את עצמו לקהל החדש - הוא פשוט ימות".



האינטרנט שינה את כללי המשחק



בהרצאה של תומפסון - ש