עזי פויכטונגר: קיבלתי 27 מיליון שקל ממכירת השליטה בפויכטונגר תעשיות

"התובענה אינה אלא כתב עלילה חסר מעצורים של נאמן פויכטונגר תעשיות (רו"ח חן ברדיצ'ב, א.ה) כלפי עזיריאל פויכטונגר, ללא עילה וללא כל בסיס עובדתי... ותוך ניצול לרעה של תפקיד הנאמן", כך טוען עזריאל פויכטונגר מי שהיה בעל השליטה בחברת פויכטונגר תעשיות (כיום אפקון תעשיות) ומכר אותה במהלך אוגוסט 2001 לקבוצת פלד גבעוני בראשותם של רפי פלד, טל יגרמן, דוד הבי ואריה גבעוני. חודשים ספורים לאחר שנרכשה השליטה בחברה היא קרסה.



פויכטונגר הגיש אתמול, באמצעות עוה"ד ליפא מאיר וחנן פרידמן את תגובתו לבקשת ברדיצ'ב לחייבו לשלם לקופת הנאמן 101 מיליון שקל. ברדיצ'ב באמצעות עוה"ד ישראל לשם ונדב וייסמן הגיש כנגד פויכטונגר תביעה במסגרתה הוא טוען כי פויכטונגר הפקיר את החברה בידי אנשי פלד גבעוני שרוקנו את קופתה.



עוד טוען ברדיצ'ב בתביעה כי פויכטונגר, כבעל שליטה בחברה ציבורית, הפר את חובות הזהירות והנאמנות, "הפקיר את החברה ואת בעלי מניות המיעוט לחסדיה של קבוצת משתלטים בוזזים, ואף נטש את החברה כמי שחומק מספינה טובעת, תוך שהוא מסתיר את דבר הטביעה משאר הנוסעים - בעלי מניות המיעוט, הנושים והעובדים - בתקווה להציל את עורו ואת הרווח העצום שגרף על גבם".



עוד טען ברדיצ'ב בתביעה כי תשלומי הענק שקיבל פויכטונגר תמורת מכירת השליטה - שהסתכמו לטענתו בכ-70 מיליון שקל - "היוו דמי לא יחרץ מטעם הבוזזים כדי לרכוש הסכמתו להפקרת החברה שהוליכה לקריסתה".



במענה לתביעה אומר פויכטונגר כי הטכניקה בה בחר הנאמן היא "להרבות מלל, החוזר על עצמו פעמים רבות, להרבות נספחים, וליצור 'מסך עשן' שמטרתו טשטוש האמת הפשוטה שהתובענה הינה ספקולציה שאינה מבוססת".



"הבסיס לספקולציה שבתובענה", אומר פויכטונגר, "הינם 12 כתבות עיתון, שמתוכן מנסים להוכיח, כי הוא ידע, כביכול, שקבוצת פלד גבעוני הם 'בוזזים', ומכאן אחריותו". אלא שלטענתו אותן כתבות דנות בכלל בחברות אחרות ורובן המכריע נכתבו לאחר מכירת השליטה, בבחינת "חכמה שלאחר מעשה".



עוד טוען פויכטונגר כי הטענה לפיה קיבל מחיר גבוה עבור מניותיו אינה נכונה וכי הוא מכר את מניותיו במחיר הוגן העולה בקנה אחד עם השווי הכלכלי של החברה. בעניין זה אומר פויכטונגר כי שלא כטענת הנאמן הוא קיבל בעת רכישת מניותיו בחברה כ-27 מיליון שקל בלבד ולא כ-70 מיליון שקל כפי שטען הנאמן.



עוד טוען פויכטונגר כי מכירת המניות נעשתה על פי שווי חברה ביום המכירה של כ-242 מיליון שקל ולמעשה לפי שווי נמוך משוויה הכלכלי שנקבע בכמה הערכות שווי ולכן אין בסיס לטענה כי מניותיו נמכרו בפרמיה של 100% כדי לרכוש את שתיקתו.



בנוסף הוא טוען כי בזמן אמת לא היו כל "תמרורי אזהרה" והראיה הטובה ביותר לכך היא שבנק לאומי העמיד אשראי לחברת משב כדי שתרכוש את מניות פויכטונגר תעשיות ואם הבנק לא חשד בקבוצת השליטה והעמיד לה אשראי קל וחומר שהוא לא היה צריך לחשוד.



בנוסף טוען פויכטונגר כי גם הטענה שלפיה מטרתה של קבוצת פלד גבעוני ברכישת השליטה בחברה היתה לרוקן אותה מתוכן - ולבצע באמצעות קופתה חברות נוספות - אינה עומדת במבחן המציאות, שכן העובדות מוכיחות שבעת קריסת החברה הקופה של החברה לא רוקנה ובמועד כניסת החברה להקפאת ההליכים היה ההון העצמי שלה חיובי בסכום של עשרות מיליוני שקלים.



בעניין זה מפנה פויכטונגר את הנאמן לדו"חות הכספיים של החברה לסוף 2002 מהם ניתן ללמוד כי הפסדי החברה אמנם עומדים על 101 מיליון שקל, אך רק כ-46 מיליון מתוכם מיוחסים ל"מעללי" קבוצת פלד גבעוני. השאר הם הפסדים תפעוליים שנוצרו בחלקם בתקופת הניהול של הנאמן עצמו.