אין כמו במבה?

מאז ומעולם שכנו אצלי בארון מיני מתוקים ומלוחים, רק למקרי חירום (כל יומיים בערך). תקראו לזה חינוך רע, או סתם חוסר טעם, אבל אצלי בתפריט חטיף מלוח בהחלט תפס מעמד של תחליף ארוחה.

למרות שאני משתדל לגוון בתכולת ארון ההפתעות, כמעט תמיד יש שם שקית של במבה. שנים של מאמץ לסגל לעצמי אורח חיים בריא, ועדיין שמרתי על נאמנות קולינרית לגללים הצהובים. למרות שהשתדלתי להיפגש גם עם חטיפים אחרים, איכשהו תמיד נשארתי בקשר עם הבמבה. מין יחסי יזיזות גסטרונומיים שכאלה, שנמשכים מאז היותי תינוק.

כשניסיתי להיזכר מתי בדיוק התחלתי לאכול את הבמבה, לא הצלחתי. נראה כאילו ינקתי במבה עוד משדי אימי. כשחפרתי בארכיון המאנצ'יז הישראלי מצאתי שכנראה זה נכון. הבמבה נולדה בשנת 1964, 41 שנה, גאווה ציונית אמיתית. ומסתבר שכמו כל אייקון ציוני, גם ההתחלה של הבמבה לא הייתה פריכה כמו ההווה שלה.

הבמבה הראשונה הייתה בטעם של גבינה. עם ישראל לא התלהב, ובמשך שנה הבמבה גססה על המדפים. ההנהלה, שנקעו דו"חותיה הכספיים מהכישלון, החליטה לסגור את הפרוייקט. כדי להציל את המיזם החליט גאון חטיפי לצפות את גושי הבמבה בחמאת בוטנים. הקהל התלהב והחל למלא את כרסם של הילדים בצהוב.

באסם לא ממש זוכרים מי הגה את הרעיון לקרוא לחטיף "במבה", וידעו רק לספר לי על סיעור מוחין שעשו אז בהנהלה, שהעלה שם שמזכיר את הצלילים הראשונים שמוציאים זבי חוטם. "הקופירייטר עלה על תבנית לשונית מצויינת", אומרת הד"ר לבלשנות גלית אדם. לדבריה, מדובר בצלילים הראשונים שילדים מפיקים, צלילים שגם קרובים לצלילי "אמא" ו"אבא". פשוט וגאוני.

אבל לא רק השם הוא שצרב אותה בקיבתנו, הבמבה מתמצתת את סיפורה של היהדות כולה. כמו היהדות, גם היא לא יפה במיוחד, מותירה אחריה פירורים, אבל מצליחה לפלס דרך קשה בעולם מלא מתחרים חטובים ואסתטיים יותר.

הבמבה התמידה בעקשנות עם גזרתה הפחוסה במשך 36 שנה, עד שנת 2000, ואז החליטו באסם להשיק את "במבה 2000". כשנפרצה הדרך, צורות חדשות עלו על המדפים. במבה גלגלים, במבה דובים, ובהמשך, למרבית החלחלה, אפילו במבה מיוחדת בצורה של לבבות. בזמן האחרון גם נתקלתי בבמבה כוכבים, יקולל הגיוון.

בחברה ניסו לגוון גם את הוראות השימוש, והחליטו לשכשך את הבמבה בתחום דגני הבוקר. הניסיון, כך לפחות לפי האחיינים שלי, נגמר ברע. הפעוטים, שעדיין טועמים קוביות לגו מדי פעם, כינו את במבת הבוקר בשם "איחס, לא טעים". נאלצתי להסכים איתם.

על סאגת דגני הבוקר סלחתי, אפילו חמלתי על כל אותם אלה שמטמאים עצמם במוטציית הבמבה האדומה, אולם חטא אחד עשתה אסם, ועליו אין עדיין כפרה.

בשנת 1992 יצאה הבמבה מחדר הלידה עם תינוק מצוייר, שרודף אותנו בפרסומות בהתמדה אובססיבית. עד היום אני מתעורר בזיעה קרה באמצע הלילה כשאני נזכר בהתחלה, באותו ריקוד מושחת של התינוק עם יהודה לוי, שהיה אז שחקן בינוני נחשק (והתפתח עם השנים לשחקן בינוני נחשק).

כבר 13 שנה שהתינוק עם השיניים הבולטות מטריד אותנו הצרכנים, ומעמיד במבחן את הנאמנות למותג הוותיק. בקשה אחת יש לי לחבר'ה – שמישהו יצייר כבר איזה מוות בעריסה, וישמיד את התינוק המעצבן.

אבל האמת היא שבאסם יודעים שעם התינוק, ובלי התינוק, נמשיך כולנו ללקק את הפירורים הזהובים מהאצבעות. כבר יותר מארבעים שנה שאנחנו מעכלים את החטיף הצהוב, מחויבות נדירה ביקום הצרכני. סביר שמי שבלס את הבמבה כשהיה עולל, ימשיך לפתוח שקיות מהצד גם בתור בקופת-חולים, עוד כמה עשורים.