חוזה פיתוח תוכנה - פתיחות בית-המשפט לרעיון התאמת החוזה לנסיבות משתנות

"חוזי פיתוח מטבעם הם בעייתיים ומשתנים לעתים קרובות שלא ברצון הצדדים. על המשפט לתת תוקף להסכמים מעין אלו ולא לתת דרך לאנשים לצאת ממה שלקחו על עצמם". אלה הם דברי השופט אברהם נ. טננבוים בפסק-דין טי.טי.אי. (ת"א (י-ם) 5313/03 טי.טי.אי. תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ נ' דלתא שלוש ישראל בע"מ ואח' (להלן: עניין טי.טי.אי)).



בעניין טי.טי.איי, השופט טננבוים הכיר באפשרות התאמת חוזה "פיתוח תוכנה" לנסיבות משתנות. זאת, גם כאשר הצדדים לא קבעו כללי התאמה בחוזה עצמו. לדברי טננבוים, האינטרס הציבורי הוא שפרויקטים מסוג פיתוח תוכנה יתקיימו, משום שאלו מהווים את הבסיס לפיתוח טכנולוגי.
עולה השאלה, באילו מקרים יכיר בית המשפט בחוזה כחוזה בנסיבות משתנות? ובהקשר זה, מה המשמעות הנודעת לכך, במקרים בהם תתגלע יום אחד מחלוקת בין הצדדים בשאלות הקשורות ביישום החוזה?



עובדות



התובעת, טי.טי.אי. תים טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן: התובעת), פיתחה מערכת טכנולוגית עבור הנתבעת דלתא שלוש ישראל בע"מ (להלן: הנתבעת). השתיים הגיעו ביניהן להסכם לפיו התובעת תתאים את המערכת שברשותה לדרישת הנתבעת ושתי החברות תצאנה מרוצות. לאחר כמה משאים ומתנים החלה העבודה במרץ רב בסביבות מאי 2000. אלא שבתחילת אוגוסט הוצגה התוצאה הצגה ראשונית והתברר כי ישנו פער והמערכת אינה מתפקדת כדרישת הנתבעת. דרישה זו התבררה רק בעת הצגת התוצאה. זאת, מן הטעם שמלכתחילה החוזה היה לא ברור והמפרטים היו לא מוחלטים. מכאן והילך גסס הפרויקט המשותף עד שמת לבסוף בתחילת שנת 2001. המערכת לא סופקה, שום תשלום לא שולם, ומכאן התביעה.



בפסק-הדין עולה השאלה האם על בית המשפט לתת תוקף להסכם מעין זה, כאשר התובעת לא עמדה בתנאי ההסכם ויכולתה להשלים את הפרויקט מוטלת בספק גם בהנחה שהצדדים היו ממשיכים בו?



בית המשפט קבע כי התנהגות הנתבעת היתה לא ראויה ושלא בתום לב. מדובר בחוזה "פיתוח" שבו שני הצדדים נוטלים עליהם התחייבויות וזכויות. התובעת השקיעה ממרצה ומאנשיה זמן רב ומשאבים על מנת לפתח את המערכת. מן הראוי היה כי גם הנתבעת תעשה דבר מה מתוך מטרה להשלים את החוזה על תומו. זאת, גם אם התעוררו קשיים בביצוע הפרויקט.



השופט טננבוים מדגיש, כי דווקא היות שמדובר במערכת דינמית ומשתנה המעלה צרכים חדשים תוך כדי עבודה, ברור כי יהיו צרכים חדשים ובעיות אותן לא אמדו המהנדסים מראש. לכן, מן הראוי היה כי הנתבעת תתנהג אחרת. הנתבעת, במידה שהמערכת לא נשאה חן בעיניה, היתה צריכה להגדיר במפורש את רצונותיה, להקצות זמן סביר, ולעבוד יחד עם התובעת על פיתרון. במידה וסבורה היתה כי אין בידי התובעת לספק את הסחורה, הייתה צריכה לכל הפחות להודיע לתובעת תוך פרק זמן סביר את דעתה זו, ולתת לה הזדמנות לכך. משלא עשתה כן אלא המיתה את הפרויקט מיתת "הזנחה", לא התנהגה בתום לב בשלב זה.



רעיון התאמת חוזים לנסיבות משתנות



בתיאוריה הקלאסית של דיני החוזים נחשב החיוב לחיוב מוחלט שיש לקיימו ככתבו וכלשונו. עצם האפשרות שבית המשפט יתערב בשלב מאוחר בתוכן החוזה עשויה לערער את הוודאות החוזית ולפגוע בכושר הסתמכות הצדדים עליו. אולם, המציאות של היום מראה שעסקות מסחריות הקשורות בפרויקטים בעלי ממדים גדולים מתבצעות על-ידי פרטים. בנוסף, חוזים ארוכי טווח, ובעיקר בתחום הטכנולוגיה, נתונים מעצם טיבם לפגעי הזמן. פעמים רבות מותירים מתקשרים טיפוסיים בחוזים מעין אלה פערים מכוונים בחוזה משיקולים הקשורים במרקם היחסים שהחוזה יוצר (חוזים "יחסיים").



התיאוריה הקלאסית של דיני החוזים אינה מתמודדת, בדרך כלל, עם בעיות מסוג זה, ומכאן שהסעדים המסורתיים שהשיטה מציעה לא תמיד עונים על הצרכים הנובעים מחוזים אלה.



רעיון התאמתם של חוזים לנסיבות משתנות, שהתרחשו לאחר מועד הכריתה, כורך בתוכו התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ובחלוקה מאוחרת של המשאבים, הסיכונים והסיכויים כפי שעוצבו בידי הצדדים עצמם במועד הכריתה.



סוגיה זו מעסיקה שיטות משפט רבות. שיטות משפט אחדות, כמו המשפט האנגלית, דחו את רעיון ההתאמה. שיטות אחרות, כמו השיטה הצרפתית והאמריקאית, הכירו בה הכרה חלקית. גרמניה העניקה לה הכרה מלאה. כמוה גם שני הפרויקטים של דיני החוזים של האיחוד האירופי UNIDROIT ו-PECL. אחדות מן המדינות שהכירו בהתאמה עשו כן על דרך החקיקה ואחרות - בדרך של פסיקה.



כיצד מבחינים בין חוזים "יחסיים" לחוזים אחרים?



הגדרת חוזה "יחסי" הינה חיונית, משום שהטיפול בסוגיית ההתאמה אינו אפשרי ללא הבחנה עקרונית בינו לבין חוזה "עסקתי".



גורמי הזמן, האמון, התלות ההדדית ונפח החוזה הם מאפיינים ייחודיים המבדילים חוזים "יחסיים" מחוזים אחרים, משום שהם יוצרים מערכת יחסים מורכבת ומיוחדת.



הערפול ייווצר בעיקר כאשר מדובר בחוזה "ארוך טווח". ניתן לומר שאלמנט הזמן חיוני, אך אינו היחיד לשם הגדרת החוזה כחוזה "יחסי". בעניין ארואסטי (ע"א 2444/90 אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי, פ"ד מח(2) 526), השופט טל ערך הבחנה זו בין חוזה ארוך טווח - "שעם ביצועו בא הקץ לקשר המשפטי בין הצדדים", לבין מצב של קשר מתמשך והולך בו "... לאורך הזמן יתכנו שינויים, משום שיש כאן מעין אומד דעת שבמקרה כזה יתאימו הצדדים את היחס שביניהם גם בדיעבד, על-פי מה שיתברר בעתיד, ואין כאן פגיעה בוודאות ובציפיות הצדדים".



דוד (פרדי) רונן (דוד (פרדי) רונן התאמת חוזים לנסיבות משתנות (תשס"א-2001) עמ' 33) מציין בספרו, שכל חוזה כולל מרכיבים עסקתיים ומרכיבים יחסים אחדים, אך העובדה שחוזה מכיל מרכיבים יחסיים אינה הופכת אותו ליחסי. הדבר תלוי בכמותם ובעוצמת פעולתם היחסית על מערכת היחסים החוזית (למשל, חוזה בין בנק ללקוח בודד המנהל חשבון עו"ש אינו חוזה "יחסי" על אף משך הזמן שהצדדים עשויים להיות קשורים בו ועל אף קיומם האפשרי של מרכיבים יחסיים נוספים. זאת, משום שחוזה זה חסר את מרבית האלמנטים החשובים בהגדרת החוזה כ"יחסי", והחשוב שבהם, אלמנט התלות ההדדית).



בעניין טי.טי.אי, השופט טננבוים קבע כי מערכת היח