על הבר במכון הכושר התל-אביבי, שם מוכרים בדרך כלל מיצים טבעיים וחטיפי אנרגיה, עמדה ערימת גיליונות של עיתון לא מוכר: "השבועון". מי שטרח לקרוא עוד שורה מתחת לשם, מן הסתם הופתע לגלות שמדובר במוסף התרבות של "מקור ראשון", השבועון המזוהה עם הימין. "תראה איזה קטע", אמר אחד המדוושים לחבר שלצדו, לאחר ששלף עותק מן הערימה. הוא הפך כמה עמודים במגזין, שחולק חינם במקום, ואחר כך שב לבהות באחד ממסכי הטלוויזיה.
הימצאותו של "השבועון" במעוז תל-אביבי כזה אינה מקרית. 10,000 עותקים שלו חולקו בשבועות האחרונים במוסדות תרבות ופנאי במרכז. במקביל חולק מוסף הספורט של העיתון באיצטדיונים ובאירועי ספורט. 250 אלף משפחות שאותרו על ידי חברת שיווק יקבלו את העיתון חינם במשך שבועיים; מהלך השיווק הזה אמור להימשך שנה.
תהליך לידתו מחדש של "מקור ראשון" אמור להסתיים בעוד פחות משבועיים, עם הופעתו בפורמט חדש: גיליון צר וארוך, המכונה "מיני ברודשיט" (הזהה לזה של ה"וול סטריט ג'ורנל", ושל "ג'רוזלם פוסט" בישראל), שיעטוף בכל שבוע חמישה מוספים בפורמט קטן ("טבלואיד").
מהלך השיווק ושינוי הפורמט והעיצוב הם הצעדים האחרונים בתהליך השינוי שעובר העיתון השבועי. קדמו להם הרחבתו של חלק החדשות, והוספת מוספים חדשים - בהם מוסף התרבות, מוסף לילדים, מוסף ספורט ומוסף טיולים (שיוצא פעם בחודשיים). בקרוב אמור להתחדש המוסף החודשי לנשים ובעתיד ייהפך החלק העוסק בכלכלה למוסף נפרד ויוקדש גם חלק נפרד להגות תורנית ולספרות.
חזון נתניהו
כשמנסים לאתר את תחילתו של תהליך השינוי או את הכוח שהניע אותו, צריך להתייחס לשתי נקודות ציון לפחות. בנובמבר 1998 העניק אמנון לורד - כיום עורך "מקור ראשון" ואז עיתונאי במקומון "תל אביב", שעורר מהומה קטנה כשעבר בפומבי משורות השמאל לימין - ראיון לנרי ליבנה במוסף "הארץ". הוא תיאר שם פגישה עם בנימין נתניהו. "הוא דיבר על זה שהוא רוצה לבזר את התקשורת בישראל", סיפר לורד, "הוא דיבר על המונוליטיות של האקדמיה והתקשורת ודברים כאלה".
נקודת הציון השנייה איננה דווקא מועד רכישתו של "מקור ראשון" על ידי איש העסקים הדתי שלמה בן-צבי, לפני כשנתיים, אלא נאום שנשא לפני חמישה חודשים במכללת יהודה ושומרון. בן-צבי - בן 40, תושב אפרת המזוהה עם אנשי משה פייגלין בליכוד, בעל עסקי נדל"ן והיי-טק בישראל ובאנגליה, חתנו של קונרד מוריס שהוא אחד היהודים העשירים בבריטניה - חשף בו את השקפתו על התקשורת הישראלית. בתקשורת, אמר, "אליטה צרה יצרה אשליה של מציאות מדומה. מציאות מדומה שבה, פרט לימי זיכרון, חייל ישראלי לעולם לא יוצג באור חיובי". הוא הוסיף כי מבקרי ישראל בעולם טוענים להגנתם: "מעולם לא כתבנו על ישראל משהו גרוע יותר ממה שתוכלו לקרוא בתקשורת הישראלית עצמה".
חזונו של נתניהו, כך נדמה, הולך ולובש צורה. בן-צבי ואיל ההון האמריקאי רון לאודר, המקורב לנתניהו, רכשו מניות בערוץ 10; הם מתכוונים להתמודד על הקמת "ערוץ המסורת" שעומד כעת למכרז (לאחר שערוץ "התכלת" שהקימו קרס בתוך זמן קצר); נוסף על כך הם מחזיקים בבעלות על "מקור ראשון", "הצופה" ובאחרונה גם קנו בהשקעה קטנה מאוד את ביטאון המתנחלים "נקודה". לורד, המזוהה עם נתניהו, מונה כמה חודשים לאחר רכישת "מקור ראשון" לעורך העיתון.
במקביל, אביב בושינסקי, שהיה דוברו של נתניהו ויד ימינו, מונה למו"ל ה"ג'רוזלם פוסט" לאחר שעמד, כמתווך, מאחורי עסקת הרכישה של העיתון על ידי איש העסקים אלי עזור ומשפחת אספר הקנדית שמזוהה אף היא עם השקפת עולם ימנית (המינוי לא יצא לפועל בינתיים בגלל סכסוך משפטי שאליו נקלעו השותפים העסקיים).
מכל המהלכים הללו, שתכליתם "לבזר את התקשורת" כלשון נתניהו או לנפץ את "המציאות המדומה" כלשון בן-צבי, נראה כי השינוי הפוקד את "מקור ראשון" הוא הראשון ובינתיים היחיד שמצליח להתממש. ערוץ 10 גרם לבן-צבי מפח נפש לאחר שנוכח כי מדובר בהשקעה השואבת ממנו ממון רב ומקנה לו בפועל השפעה מזערית על התכנים. בקרוב הוא עתיד לוותר על כל אחזקותיו בערוץ, שבו השקיע יותר מ-10 מיליון דולר, עם כניסתם של המשקיעים החדשים ארנון מילצ'ן והפרסומאי אילן שילוח. ערוץ "התכלת" התגלה אף הוא כמהלך כושל. גם ניסיונו של בן-צבי לזכות במכרז להפעלת תחנת הרדיו החרדית "קול חי" לא צלח.
לנוכח כל אלה החליט בן-צבי, עם לאודר, להשקיע כ-3 מיליון דולר בשדרוגו של "מקור ראשון", בניסיון להפוך אותו לאחד מהעיתונים המרכזיים בישראל, כזה שיוזכר בנשימה אחת עם "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". יותר "הארץ" מאשר השניים האחרים, לפי העורך לורד.
הגיליונות הושלכו לפח
כחלק ממהלך זה הבין בן-צבי כי דווקא הקו הימני המובהק, המגויס, של "מקור ראשון" הוא מכשלה. מקורביו הסבירו לאחר הרכישה כי בכוונתו להוביל אותו לקו פוליטי מרכזי יותר. מחשבה זו התיישבה עם זו שליוותה את לורד מאז שהחל לשמש מבקר קולנוע וכתב בעיתון ב-1999. "מראש חשבתי שהעיתון צריך להיות ליברלי ופתוח יותר", אומר לורד, "תוך שמירת קו ימני ומתחשב מבחינת השפה והמסרים הוויזואליים, כדי להתחשב בקהל דתי ושמרני". מקורביו של לורד אומרים, בשפה תקינה פחות, כי הוא חשב שהעיתון בגלגולו הקודם סבל בעיקר מגישה פרובינציאלית שבה גדר תיל של יישוב בשומרון היתה עניין חשוב יותר מהבעיות הלאומיות של ישראל, ואילו צה"ל הוצג כאויב העם יותר מאשר ככוח המגן שלו.
"'מקור ראשון' היום", אומר לורד, "הוא ניסיון ליצור תרבות עיתונאית ניאו-שמרנית בישראל, ידידותית ליהדות ומסורת, אבל פתוחה וליברלית. לא יהיה אירוע תרבותי שנפסח עליו ולא נתעלם ממשהו כי מישהו טוען שזו פורנוגרפיה. לא נעיף ביקורת על סרט חשוב משום ש'אסור' להתייחס אליו". במקרה זה נראה כי לורד מדבר מניסיונו הכאוב כחבר חדש במחנה הלאומי. ביקורת שכתב על הסרט "עיניים עצומות לרווחה" נפסלה על ידי העורך בעבר, עמנואל שילה, בגלל אופיו של הסרט. ובמקרה אחר, אלפי עיתונים של "מקור ראשון" הושלכו לפח והודפסו מחדש לאחר שלורד פירס
אחרי שנכווה בערוץ 10 - שלמה בן צבי מנסה להפוך את העיתון הימני "מקור ראשון" לגורם בעל השפעה
ענת באלינט
15.3.2005 / 13:05