רוצים לחיות כמו באירופה? קצצו בביטחון

סוף סוף תקציב המדינה עבר. גם השנה, כמו בשנים האחרונות, מותחים הארגונים החברתיים ביקורת על הצעת תקציב כיוון שהיא פוגעת בשכבות החלשות וחותרת תחת רשת הביטחון הסוציאלי. מנגד, טוען האוצר כי הדרך להבראת כלכלת ישראל ולהבטחת העלאת רמת חייהם של כלל אזרחי המדינה לרמה אירופאית טמונה בהשוואת המדדים הכלכלים של המשק הישראלי לאלה המקובלים במדינות המערב.

אחד המדדים הכלכלים החשובים אותם מציג האוצר כתמיכה בטענתו הוא אחוז ההוצאה הציבורית מהתמ"ג. לדברי האוצר אחוז גבוה של הוצאה ציבורית ביחס לתמ"ג מלמד על מגזר ציבורי מנופח אשר מונע משאבים מהסקטור היצרני של החברה - הסקטור הפרטי. במדינות ה- OECD (קבוצת הכוללת מדינות כמו ארה"ב, האיחוד האירופי, קנדה, מקסיקו, תורכיה ועוד) ההוצאה הציבורית, בממוצע, מהווה 41.3% מהתמ"ג בעוד שבישראל ההוצאה הציבורית בשנת 2003 היוותה 53.3% ממנו.

לכאורה נתון קשה, המלמד על חוסר היעילות של המשק הישראלי. למעשה, בחינה מדוקדקת של הטבלה בעמוד 30 של הדו"ח תגלה כי ישראל אינה רחוקה מחלק נכבד מהמדינות האירופאיות. לשם השוואה בשבדיה מוציאים 58% מהתמ"ג, בצרפת 52%, בגרמניה 49% ובהולנד 47%. לעומת זאת,קבוצת מדינות שנייה הכוללת מדינות כמו בריטניה, קנדה וארצות הברית מוציאות 41%, 40% ו-36% בהתאמה.

השאלה לאיזו קבוצה רוצה ישראל להשתייך היא שאלה פוליטית ולא כלכלית. האם יהיה זה המודל ה-'סוציאל-דמוקרטי' של מדינות היבשת האירופית או המודל הניאו ליברלי של הכלכלה האמריקאית, התשובה על כך צריכה להינתן על סמך הערכים החברתיים אותם רוצה החברה הישראלית לקדם.

פקידי האוצר יטענו כי אף אם נבחר לקדם את הערכים הפוליטיים של הקבוצה הראשונה, הרי שגם במסגרת זו תופסת ישראל מקום גבוה ביחס ההוצאה הציבורית מהתמ"ג. למעשה רק שבדיה ודנמרק מוציאות יותר. לפיכך, יוסיפו, הקיצוץ הראלי בהוצאות הוא מוצדק והכרחי.

התשובה על כך נמצאת בדו"ח עצמו, ולמעשה נכתבת במפורש בפרק המוקדש לתקציב הביטחון. הסיבה לגודלו של הסקטור הציבורי נעוצה בסכומים הנרחבים אותם מקדישה ישראל לצבא. בעמוד 61 של אותו דו"ח מצוין כי חלקו של תקציב הביטחון מהתמ"ג הוא 7.6%, ערך הגבוה פי שלושה ויותר מהערכים המקובלים במדינות המערב. תרגיל חשבוני פשוט יראה כי אם היה תקציב הביטחון עומד בסטנדרטים מערביים הייתה ההוצאה הציבורית כאחוז מן התמ"ג קטנה ל-44.7%, ערך הנמוך מהמקביל לו במדינות האירופאיות האמורות.

אף אם לא נכליל בקיצוץ את ערך הסיוע הביטחוני הניתן ע"י ארה"ב (ושאינו יכול לפיכך להילקח בחשבון) ונחזור על התרגיל החשבוני, נגיע ל- 46.8% של הוצאה ציבורית ביחס לתמ"ג.
במילים אחרות, כל עוד ההוצאה על הביטחון תמשיך להיות כל כך גבוהה, המשק הישראלי יאלץ לבחור באחת משתי אופציות – וויתור על החלום המערבי או פגיעה בשכבות החלשות וברשתות הביטחון הסוציאליות.

כל זה אינו חדש. פעמים רבות כבר נאמר כי רק ייצוב הקונפליקט הישראלי-פלשתיני יוביל לצמיחה, המהווה תנאי הכרחי להבראת המשק. מה שחשוב להבין הוא שגם גודל תקציב הביטחון אינו גזירה משמיים, ואינו נובע אך ורק מאיומים חיצוניים בלתי נשלטים. לפחות בחלקו הוא נובע מהמדיניות הישראלית. למשל, במקום להשקיע בהגנה מפני טילים ארוכי טווח ומפני התקפה גרעינית איראנית אפשרית הייתה יכולה ישראל להשקיע את מרצה בקידום אמנה בינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני במזרח התיכון. זה היה מחייב את ישראל לוותר על תוכנית הגרעין שלה אך גם חוסך הרבה מאד כסף.

פקידי האוצר יודעים זאת, ולכן הם מציעים בדו"ח הנהגת שירות חובה דיפרנציאלי, שפירושו נסיגה מהאתוס הלאומי של צבא העם, ודחיית גיל הפרישה לאנשי קבע במערך התומך. אך בכך אין די. על מנת להוביל את ישראל למאה ה-21 ולסטנדרטים אירופיים יש להנהיג סדר יום אזרחי אמיתי - לבטל את שרות החובה, להפסיק את הכיבוש, לסגת מרמת הגולן, ולוותר על מעמד המעצמה האזורית הצבאית. בלי זאת 700 מליון להשכלה גבוהה ולתרבות או 600 מליון לזקנים ולבריאות הם רק מסווה עיניים ופופוליזם זול.