אחד הדברים שטוני בלייר נשבע לשנות כאשר נבחר להנהגת מפלגת הלייבור של בריטניה ב-1994 היה מערכת היחסים בין המפלגה לבין רוב העיתונות בבריטניה. בלייר האמין כי הצהובונים גרמו להפסדו של ניל קינוק - מנהיג הלייבור שהפסיד בבחירות הכלליות ב-1992 בהפרש קטן - והיה נחוש בדעתו לא לאפשר לדבר לקרות גם לו.
בלייר הצליח בכך למשך זמן מה, כאשר שיכנע את העורכים והבעלים של העיתונים הבריטיים כי הוא ווינר, וכי אינו מאיים על האינטרסים הכלכליים שלהם או של קוראיהם. אך לאחר 11 שנים, כשהעיתונים מתכוננים לבחירת המועמד שבו יתמכו בבחירות הבאות, בלייר גילה כי התמיכה שאחריה רדף בעקשות אבדה לו.
החיזור הנואש עד טירוף של בלייר אחר מנהלי העיתונים הוא אחד העניינים המרכזיים ביומנו של פירס מורגן, עורך ה"דיילי מירור" שפוטר בשנה שעברה לאחר שפירסם תמונות מזויפות של חיילים בריטים המתעללים באסירים עיראקים. ביומנים אלו, שפורסמו לאחרונה, מחשב מורגן כי בעשר שנותיו כעורך הצהובון היו לו "22 ארוחות צהריים, 6 ארוחות ערב, 6 ראיונות, 24 שיחות קלילות אחד-על-אחד ואינספור שיחות טלפון" עם בלייר.
מדובר בהשקעה יוצאת דופן של בלייר במורגן, לשעבר כתב בידור ופנאי שלפי הודאתו שלו אינו מבין דבר בפוליטיקה. בעת סיור אישי במעונו הרשמי של ראש הממשלה מחוץ לעיר, שאל בלייר את מורגן בהקנטה אם הוא יודע למנות את שמות ראשי הממשלה בתמונות שלאורך הקירות. להפתעתו, מורגן ידע. מאוחר יותר הודה מורגן כי פשוט קרא את החתימות על התמונות. כאשר צ'רלס קנדי התמנה לראש מפלגת הדמוקרטים הליברלים, העיר מורגן: "השתכרתי אתו פעם בווימבלדון, והוא נראה כבחור כהלכה".
יחסיו של מורגן עם ראש הממשלה היו נתונים תחת החשד התמידי כי בלייר בוגד במורגן עם היריב המושבע של ה"מירור" - עיתון "סאן". מורגן זעם על כך שמישהו הדליף ל"סאן" את הסקופ שלו על הריונה של שרי בלייר, לאחר שהתקשר לדאונינג 10, מעונו הרשמי של ראש הממשלה, כדי לאשר את הידיעה. הוא יצא מכליו עוד יותר כאשר תאריך הבחירות ב-2001 הודלף ל"סאן". מורגן חושב שחרף כל תשומת הלב שקיבל מבלייר, דואג ראש הממשלה לפנק את "סאן", מכיוון שתמיכתו של הצהובון הנודע אינה מובטחת לו. מורגן נקם בבלייר כאשר פנה נגדו בעניין המלחמה בעיראק.
אופי העריכה ומאמרי המערכת ב"סאן" מותירים מעט מקום לצניעות. בעמוד הראשון של יום הבחירות ב-1992 נראתה תמונת ראש של קינוק בתוך נורת חשמל, ומתחתיה הכיתוב "אם קינוק מנצח, שהאדם האחרון שעוזב את בריטניה יכבה בבקשה את האור". ביום המחרת התרברב העיתון כי "ה'סאן' הביא לניצחון" למפלגת השמרנים. ניתן להבין ש"סאן" מאמין כי יש בידיו כוח שכזה, אך יותר קשה להבין מדוע בלייר מבליג על יומרות אלה.
בלייר נאלץ לשלם מחיר כדי להחזיק את "סאן" לצידו פחות או יותר. היות שבעליו של העיתון, רופרט מרדוק, מתעב את האיחוד האירופי, נמנע בלייר, התומך באירופה המאוחדת, מהצהרות רבות בעניין. הדעה הרווחת היא שהמהפך בעמדתו לגבי משאל עם על החוקה האירופית הגיע לאחר אחד מביקוריו התכופים של אירווין סטלצר ברח' דאונינג. סטלצר, כלכלן ניאו-שמרני, ידוע כנושא דברו של מרדוק עלי אדמות. במקרה, "סאן" פירסם את הידיעה על שינוי עמדתו של בלייר כמה שבועות לפני ההצהרה הרשמית.
אם אכן נערכה עסקה כזאת, בלייר לא יצא ממנה נשכר. ה"סאן" בוודאי ימשיך לתמוך בלייבור, אך תמיכתו פחות ופחות ידידותית בשנים האחרונות - מלבד, כמובן, תמיכתו הקולנית במלחמתו של בלייר בטרור ובעיראק. מרדוק מעריך את האומץ של בלייר בתמיכתו בנשיא ארה"ב, ולכן לא העלה אותו קורבן - לפחות לא עד משאל העם בשנה הבאה.
בכך מתייחד "סאן" מ"דיילי מייל" העוין, שאפילו בלייר כבר ויתר עליו, ומ"דיילי אקספרס". זה האחרון הוא עדות נוספת לכישלון ההתרפסויות של בלייר לעורכים ולמו"לים. "דיילי אקספרס" תמך בלייבור כשהיה בבעלות לורד הוליק, תומך הלייבור. אך כחצי שנה לפני הבחירות האחרונות רכש ריצ'רד דזמונד, מו"ל המגזינים הפורנוגרפיים, את ה"אקספרס". ביום שבו פורסמה העסקה הזמין בלייר את דזמונד לתה, ובוודאי התאכזב כשגילה שלא ניתן לקנותו בחנופה. לאחר מכן החליט דזמונד כי שמרנותו המסורתית של העיתון ידידותית יותר לקוראיו, וערך את השינוי בן לילה.
"אינדיפנדנט" האנטי-מלחמתי צפוי לתמוך לדמוקרטים הליברלים. עם העיתונים ה"מכובדים" שצפויים לתמוך בממשלה - וגם הם באופן מסויג ומותנה - נמנים "פייננשל טיימס", "גרדיאן" ו"טיימס" (גם הוא בבעלות מרדוק).
מה שמדאיג את ראש הממשלה אינו התמיכה כשלעצמה, אלא הכיסוי הביקורתי המתמיד. בעבר מצאו כל העיתונים את הצד החיובי בערפול האידיאולוגי המחושב של בלייר. אך עתה, כשעייפו ממנו, כולם מוצאים משהו לתעב בו, והם חשים כי גם קוראיהם המאוכזבים תומכים במתקפה.
השאלה המעניינת יותר מבחינת בלייר היא אם העיתונים מובילים את הקוראים או להיפך. לפי חברת הסקרים MORI, בשלוש השנים האחרונות התמיכה בלייבור בקרב קוראי "סאן" נפלה מ-61% ל-45%. אך גם תמיכתם של קוראי "דיילי מייל" הפחות-אוהד נפלה בשיעור דומה, דבר המעיד על השפעה מועטת בשינוי גישת "סאן". בלייר המסכן. אולי כל ההתרפסות למורגן היתה לחינם.
החיזור הנואש והאובססיווי של טוני בלייר אחרי העיתונות הבריטית כבר לא מספיק
אקונומיסט
8.4.2005 / 10:47