וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפקיעו את הקרקע, הבטיחו בית חולים - אבל בנו מרכז מסחרי

צלי גרינברג

27.5.2005 / 12:01

רשויות מקומיות הפקיעו אלפי דונמים של אדמות פרטיות ל"צורכי ציבור" ו"לטובת המדינה" - אלא שמתברר כי במקרים רבים לא נעשה דבר עם השטח המופקע, או שהוא שווק לצרכים מסחריים; יהיו הסיבות אשר יהיו, את המחיר משלם האזרח הקטן



"על הקרקע יוקם מבנה ציבור", זו התשובה שניתנה לבעל קרקע באזור המרכז לפני כ-40 שנה מהרשות המקומית שהפקיעה ממנו 10 דונם במרכז העיר. בעל הקרקע המאוכזב נפרד באי רצון מהשטח האטרקטיווי, והמתין לראות איזה מוסד ציבורי חשוב ייבנה במקום. השנים חלפו, אך במקום לא נבנה דבר. השטח נותר עזוב ומוזנח.



בעל הקרקע, שעקב אחר הנעשה בשטח המופקע, החליט לפני כשנה לעשות מעשה. הוא פנה לעירייה ושאל מה יהיה עתידו של השטח. בעירייה מיהרו להשיב: "על הקרקע יש תוכניות ובכוונת העירייה לבצען". התשובה לא סיפקה את בעל הקרקע, לאור העובדה שבקרקע לא נעשה שימוש קרוב ל-40 שנה. הוא החליט כי אם העירייה אינה מוכנה להחזיר לו את הקרקע - הוא יתבע אותה בחזרה באמצעות בתי המשפט.



בעלי קרקעות רבים התמודדו, או עדיין מתמודדים, מול הפקעה שלא התממשה או שתוצאותיה לא היו "צורכי ציבור" או "טובת המדינה". בשנים האחרונות הוגשו תביעות משפטיות רבות נגד רשויות בגין הפקעות שבוצעו בעבר ולא התממשו בהתאם לסיבת ההפקעה, או שלא התממשו כלל.



עו"ד משה קמר, המתמחה בביטול הפקעות, מייצג כיום תושב אוסטרלי, שעיריית תל אביב הפקיעה מסבו קרקע שהיתה אמורה לשמש להקמת בית החולים איכילוב - אך מעולם לא שימשה למטרה זו. הנכד תובע מהעירייה 100 מיליון שקל מכיוון שהעירייה איפשרה להקים על אותה קרקע את מרכז פאלאס, המשמש, בין השאר, בית מלון ומרכז מסחרי, והרוויחה משיווקו עשרות מיליוני שקלים. בתביעה טוען קמר כי ייעוד הקרקע המקורי, שבגינו הופקע המתחם, אינו תואם למציאות בשטח.



עו"ד צבי שוב, המתמחה בדיני מקרקעין, אומר כי בשנים האחרונות כבר לא נעשות כמעט הפקעות גדולות של אלפי דונמים, כפי שהיה מקובל בשנים קודמות, וכי ההפקעות כיום נעשות בדרך של הכנת תוכניות לאיחוד וחלוקה מחדש. "במסגרת זו", מסביר שוב, "לא לוקחים בפועל את המקרקעין, אלא מתכננים אותם מחדש, כשבעלי הקרקע נשאר הבעלים שלה, למעט חלקים מסוימים בה שמופקעים לטובת צורכי ציבור, גם לאחר התכנון.



"בעבר המדינה הפקיעה אלפי דונמים על מנת לתכנן בעצמה ביתר קלות את המתחמים הגדולים, ללא שיתוף אלפי הבעלים הפרטיים. כך, בעל הקרקע קיבל פיצוי על פי ערכה לפני התכנון, שבדרך כלל היה פיצוי מינימלי", מוסיף שוב.



בין ההפקעות הגדולות שבוצעו, לדבריו, בשיטה זו היתה הפקעת אלפי דונמים בגליל בשנות ה-70 למטרת פיתוח והרחבה, בין השאר של העיר צפת ויישובים נוספים. הפקעות אלה היו בין הגורמים שהובילו ל"אירועי יום האדמה". "בפועל", מדגיש שוב, "עד היום לא הושלם התכנון של הקרקעות, וגם אחרי שיושלם, הקרקעות ישווקו במסגרת מכרזים של המדינה. את הרווח, עקב שינוי ייעודם לבנייה, תגרוף המדינה ולא בעלי הקרקע המקוריים".



הפקעה גדולה נוספת בוצעה באזור מנשייה, שבשכונת נוה צדק בתל אביב. "מדובר בהפקעה של כ-800 דונם, כשעד היום התכנון של האזור לא הושלם. ואולם הבעלים המקוריים כבר נותקו מהקרקע, על אף שמדובר בקרקע שערכה יהיה רב לאחר השלמת התכנון", אומר שוב.



ומה קורה כשהעירייה משכנעת בעל קרקע לתת לה בלא תמורה, או למכור בתמורה סמלית, שטח לצורכי ציבור. עו"ד קמר מנהל תיק נגד עיריית הרצליה, בשם מנהלי העיזבון של בעלת קרקע, שעליה הוקם קניון שבעת הכוכבים בעיר. בתביעה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נטען כי העירייה ייעדה את כל המתחם לבניית מרכז נופש וספורט, וכי ב-86' הציגו נציגי העירייה בפני לילי לוין, בעלת הקרקע, את תוכניותיהם למקום וביקשו ממנה את המגרשים.



לטענת קמר, הנציגים הבהירו ללוין כי החלקות שבבעלותה ישמשו להקמת מרכז ספורט עירוני, ולכן היא הסכימה למכור לעירייה 22 אלף מ"ר בכ-250 אלף דולר בלבד. ואולם, כפי שנכתב בתביעה, "עדיין לא יבשה הדיו על החלטתה של מועצת העיר לאשר את רכישת הקרקע למטרת בניית מרכז ספורט, וכבר התכנסה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה כדי לדון בשינוי הוראות התב"ע על ידי הוספת סעיף בתוכנית, שיאפשר בניית 24 אלף מ"ר למסחר". עוד נטען בתביעה כי ב-95' אושרה התוכנית לבניית הקניון, וכי חברת הכשרת הישוב זכתה במכרז לחכירת המתחם לתקופה של 49 שנה תמורת 12.86 מיליון דולר, שעברו לקופת העירייה.



"כאשר רשות מקומית או המדינה מפקיעים קרקע, השימוש בה חייב להיות למטרה ציבורית בלבד", מסבירה עו"ד ענת בירן, שותפה בכירה במשרד עורכי הדין יגנס, טויסטר, בירן ושות', שכיהנה בעבר כיו"ר ועדת הערר של מחוז תל אביב. לדבריה, על פי חוק התכנון והבנייה, אם הרשות אינה משתמשת בקרקע למטרה זו, עליה להחזירה לבעלים המקורי. עם זאת, טוענת בירן כי אין לכך מקבילה בחוק הקרקעות - חוק מנדטורי אשר תקף לקרקעות שהופקעו או ניתנו ללא תמורה עד לחקיקת חוק התכנון והבנייה ב-65': "בית המשפט דן בקרקעות אלה על פי חוק הקרקעות, ולא על פי חוק התכנון והבנייה".



לדברי בירן, הסיבה שבגינה בקרקעות רבות שהופקעו לא נעשה שימוש נעוצה ביכולות המוגבלות של הרשות המקומית, שכן "לא תמיד יש לרשות המקומית את התקציב לבניית אותו מבנה ציבור. בנוסף, ככל שחולף הזמן משתנות גם התוכניות והצרכים ואם עובר זמן רב, ישנה אפשרות שהתוכניות בעבר כבר לא רלוונטיות כיום".



קמר, לעומתה, מציע הסבר אחר: "על פי חוק התכנון והבנייה, ניתן להפקיע עד 40% מהקרקע ללא תשלום פיצויים, והרשויות מפקיעות תמיד מינימום 40%, גם אם הדבר לא נחוץ. הם למעשה אומרים לעצמם: 'למה לא? זה הרי בחינם'". לדבריו, הדבר אינו שונה בהעברות הקרקע ללא תמורה או מכירתן בסכומים נמוכים לרשויות לטובת מבני ציבור. קמר אינו טוען כי הרשויות מפקיעות קרקעות מלכתחילה כדי לספסר בהן. טענתו העיקרית היא שכאשר מתברר לרשויות כי אין בקרקעות יותר צורך ציבורי, הן ממשיכות להחזיק בהן, גם אם אין הצדקה לכך.



מקורות ברשויות מכחישים כי הם מתעלמים מהאזרח ומחזיקים את הקרקעות כ"רזרבות" לתוכניות שונות. לטענתם, הדבר נובע מהיעדר יכולת מימוש כספית של התוכניות ולא מהיעדר תוכניות לבניית מבני ציבור על הקרקעות. בנוסף, המקורות דוחים מכל וכל את הטענה,

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully