המועצה לצרכנות התנגדה לה נחרצות, והיועץ המשפטי לממשלה טרח להתערב בהליכים והודיע כי מדובר בפשרה גרועה עבור ציבור הצרכנים - אבל כל אלה לא השפיעו על שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ציפורה ברון, שהחליטה לדחות את הטענות, ולקבוע כי הפשרה שהושגה ב-7 התביעות הייצוגיות שהוגשו כנגד יבואניות הרכב, היא פשרה טובה וראויה.
הביעות היצוגיות, שיזם רו"ח בועז יפעת ממשרד רואי החשבון יהודה ברלב, הוגשו בשנת 2002 באמצעות עוה"ד מנחם גלברד ושלומית ארליך נגד יבואניות הרכבים דלק מוטורס (יבואנית מאזדה ופורד), סוכנות מכוניות לים התיכון (פיאט), יוניברסל מוטורס ישראל (שברולט), כלמוביל וכלמוטור (מרצדס ומיצובישי), מכשירי תנועה (סוזוקי) וטלקאר (דייהטסו).
התובעים טענו כי הם נאלצים לטפל בכלי הרכב אך ורק במוצרי השירות המורשים, תוך התניה כי אם לא יעשו כן - לא תוענק להם אחריות למכונית החדשה אותה רכשו. עוד טענו התובעים, כי ההסכם חל גם בין היבואנים למוסכים המורשים, שהתחיבו בפני היבואנים לעשות שימוש רק בחלפים מקוריים לשם טיפול במכוניות. בעלי המוסכים, טענו התובעים, מתחייבים לרכוש חלפים אלה רק אצל היבואניות.
לטענת התובעים, ההסכמים פוגעים בהם, שכן הם מונעים מהם לבחור את המוסך שיטפל ברכבם בתקופת האחריות, ומאלצים אותם לשלם סכומי כסף נכבדים בגין טיפול במוסכים מורשים ותמורת חלפים מקוריים במשך כל תקופת האחריות. לדברי התובעים, חלפים אלה יקרים במאות אחוזים מחלקים חלופיים המצויים בשוק, העומדים בכל התקנים הנדרשים.
התובעים טענו כי באמצעות הסכמים אלה, מרוויחים היבואנים סכומי עתק על חשבונם. לדבריהם, מבדיקה שערכו עולה כי על אף שהמסחר בחלפים מהווה רק כ-10% מהמחזור של היבואנים, הרי שבפועל הוא מהווה כ-40% מרווחיהם.
לטענת התובעים, ברוב המקרים החלפים המקוריים והחלופיים מיוצרים על ידי אותו היצרן. לפיכך, כל החלפים המיובאים לישראל - הן חלפים מקוריים והן חלפים תואמים - עומדים בתנאי האיכות והתקן שנקבעו בישראל. התובעים טענו למעשה כי הסעיפים - הקבועים בהסכם ואשר מחייבים את הרוכשים לבצע טיפולים במוסך מורשה - מהווים הסכם כובל. היקף התביעות בעת הגשתן היה 338 מיליון שקל.
הסכם גישור
לפני כחצי שנה הודיעו התובעים והנתבעים לביהמ"ש שלאחר הליכי גישור אצל עו"ד רם כספי הם הגיעו להסכמי פשרה, ואלו אושרו ע"י השופטת ברון וקיבלו תוקף של פסק דין.
הסכמי הפשרה קובעים למעשה שתי חלופות לקבלת הטבה: הראשונה - זיכוי של 1,500 שקל ברכישת רכב חדש במהלך השנה הקרובה מיבואנית הרכב שלו. על פי ההסכם, הזיכוי יוענק מהמחיר שבו מוצע הרכב לכלל הציבור, ובמקרה שבו תעניק החברה הנחה לכלל הציבור יינתן הזיכוי בנוסף להנחה המוצעת.
החלופה השנייה היא קבלת זיכוי בשיעור של 25%-20% ממחיר החלפים שיורכבו ברכב במסגרת טיפול תקופתי במהלך השנה לאחר אישור ההסכם, במוסכים מורשים או מרכזיים של היבואניות.
בהודעה שהוגשה לביהמ"ש, כתבו התובעים כי היקף ההטבה המקסימלית המגולמת בהסכם הפשרה לכל חברי הקבוצה מסתכם בכ-620 מיליון שקל. הסכום חושב באמצעות הכפלת מספר חברי הקבוצה, כ-410 אלף איש, בסכום ההנחה המקסימלי לרכישת רכב חדש על סך 1,500 שקל.
בפשרה נקבע כי שכר הטרחה שיקבלו עורכי הדין של התובעים יהיה 40 אלף דולר לתביעה, ובסך הכל 280 אלף דולר.
הפשרה בפועל: כמה מיליונים בודדים
עם פרסום דבר הפשרה ניתח TheMarker את מרכיבי הפשרה, והתברר כי הסכום המוצהר הוא סכום תיאורטי ובלתי מציאותי, וכי בפועל מי שיוכל לנצל את הפשרה הם קבוצה קטנה מן התובעים, כשהיקף הפשרה בפועל יהיה כמה מיליוני שקלים בודדים.
לאחר פרסום הכתבה פנתה המועצה לצרכנות לביהמ"ש וביקשה לעיין במסמכי הפשרה. בשלב שלאחר מכן הודיעה המועצה לצרכנות על התנגדותה לפשרה וכך גם עשה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.
בהודעת ההתייצבות של היועמ"ש, נטען בין השאר כי "הנתון שהוצג בפני בית המשפט קודם לאישור ההסכם - בדבר היקף פשרה מירבי של כ-600 מיליון שקל - הוא בעליל בלתי מציאותי, אין לו כל משמעות וראוי היה שלא יוצג כך". עוד נטען בתגובה כי "הפשרה בתובענות הייצוגיות דנן היא 'פשרת קופונים', דהיינו פשרה הנותנת לצרכן הנחה אם ישוב ויפנה לספק הנתבע. בפשרה זו יש אלמנט של מבצע שיווק. היא אינה עונה על התכליות הציבוריות של התביעה הייצוגית, שהן בעיקר להרתיע ספקים מלפגוע בציבור הלקוחות".
מזוז ביקש בפנייתו לבית המשפט לבטל את הסכם הפשרה שאושר על ידי השופטת ציפורה ברון. זאת, לטענתו, מאחר שההסכם לוקה בפגמים משמעותיים, ואין בו פיצוי ממשי לצרכנים. מנגד התייצבו התובעים וכן הנתבעות וטענו כי יש להותיר את אישור הפשרה על כנו.
לפני ימים אחדים קיבלה ברון החלטה שלא לבטל את הפשרות. ברון טוענת כי לאחר שהפשרות אושרו כפסקי דין אין היא יכולה לבטל אותן בהיותה הערכאה שנתנה את פסק הדין.
ברון מציינת כי בעת שהתובענות היצוגיות הוגשו בשנת 2002, מסרו התובעים הודעות מתאימות לכל הגופים הציבוריים להצטרף להליכים, ובהם המועצה לצרכנות והממונה על ההגבלים העסקיים, אלא שאף אחד מהם לא התייצב.
ברון מטיחה ביקורת גם במשרד היועץ המשפטי לממשלה בעניין, וקובעת כי "מאחר שמשרד המשפטים מודע לבעייתיות שבאישור הסכמי פשרה בתובענות יצוגיות, היה על היועמ"ש לכל הפחות לבקש מביהמ"ש כי יודיע לו במידה שמתגבש הסכם פשרה".
לאור זאת קובעת השופטת כי גם אם היתה מגיעה למסקנה שיש בידה סמכות לבטל את הסכם הפשרה לאחר שקיבל תוקף של פסק דין, הרי שבמקרה הנוכחי לא היתה עושה זאת.
מעבר לכך מתייחסת ברון לגופו של הסכם הפשרה וקובעת כי "הסכמי הפשרה הינם סבירים והוגנים", וכי גם עיון בטענות היועמ"ש והמועצה לצרכנות לא שיכנעו אותה שאין הדבר כך. יש לציין כי ברון אינה מסבירה מדוע השתכנעה כי הפשרה טובה, אלא אך קובעת כי כך הם פני הדברים. התוצאה כאמור היא שבקשת היועמ"ש נדחית והפשרה יוצאת לדרך.
בית משפט דחה את הביקורת על ההסדר בתביעות היצוגיות נגד יבואני הרכב - הפשרה תצא לדרך
אמיר הלמר
30.5.2005 / 18:37