במדריד שונאים הודעות קוליות, בלונדון מסננים ובפאריס כבר מדברים בבתי קפה

מאת תומס קרמפטון



אנקרנסיון לאגה שונאת דואר קולי, ובמדריד היא אינה היחידה. לאגה, העובדת בארגון המסייע לנכים, אינה מבינה מה הטעם בהודעות קוליות. "למה שמישהו ירצה לדבר למכונה ולא לאדם?", אמרה בעודה הולכת ברחוב במדריד, מנופפת בטלפון הסלולרי שלה. "אני לא מקבלת הודעות קוליות, ואני לא משאירה הודעות, כי אם זה דחוף, יתקשרו אלי בחזרה". במדריד היא אינה יוצאת דופן, ואולם בלונדון ופאריס, שבהן בעלי טלפונים סלולריים נוהגים לסנן שיחות, הודעות קוליות הן עניין נפוץ.



עם יותר ממיליארד טלפונים סלולריים בשימוש בעולם, השאלה איך, מתי ומדוע אנשים משתמשים במכשירים שלהם נהפכה מעניין מסקרן לנושא למחקר אקדמי. אמפרו לאסן, סוציולוגית ספרדית, מבצעת מחקר עבור מרכז המחקר לעולם דיגיטלי באוניברסיטת סארי בבריטניה, בנוגע לשימוש בטלפון סלולרי בלונדון, מדריד ופאריס, כדי להשוות שינויים התנהגותיים בין תרבויות לאורך זמן.



עבור חברות הטלקום, סגנונות השימוש בטלפון הם יותר מאנקדוטה - הם דרך לעשות כסף. לדוגמה, לאסן גילתה כי חברות הטלפון יכולות להגביר את השימוש בסלולר, אם ישכנעו את תושבי מדריד להשתמש בדואר קולי, את תושבי לונדון לא לכבות את המכשירים ואת הפריסאים שמותר להשתמש בטלפונים במסעדה.



"אירופה נתפשת כשוק אחיד", אמרה לאסן, "אך אפשר לראות שינויים עצומים בשימוש בטלפונים בין מדינות". המחקר של לאסן כלל ריאיונות אישיים עם תצפיות ברחובות הערים, ב-2002 וב-2004.



התוצאות לא הפתיעו, ברובן. הלונדונים נטו להיות סרבני שימוש בציבור, בעוד שתושבי מדריד היו הדברניים ביותר. הפאריסאים היו בעלי הנימוס הקפדני ביותר לשימוש בטלפון, ותכופות אכפו אותו על אחרים. התגובה כלפי משתמשים אחרים בסלולרי היתה שונה מעיר לעיר. שיחות קולניות בציבור נחשבו נסבלות במדריד, עוררו תגובות עדינות בלונדון ותלונות קולניות בפאריס.



אופן הדיבור בטלפון השתנה מאתר לאתר. כל הקבוצות הסוציו-אקונומיות בלונדון השתמשו באוזניות אלחוטיות (בלו-טות'), בעוד שבפאריס משתמשים באוזניות מחווטות, גם אופנוענים. במדריד, אין כמעט שימוש בדיבוריות אישיות, אמרה לאסן.



גם התגובות לצלצול הטלפון בציבור היו שונות. במדריד ענו רוב המשתמשים ודיברו בקול רם. בלונדון התרחקו המשוחחים ודיברו בשקט לאפרכסת, בעוד שהפאריסאים התעלמו משיחות בהיותם בתוך קבוצה.



לונדון היא העיר היחידה מהשלוש שהפגינה את המאפיין הקרוי "clustering" (הצטברות). התופעה, שאותה ייחסה לאסן לאי נכונותם של הלונדונים לדבר ליד הולכי רגל אחרים, יוצרת צבירים קטנים של משתמשים בטלפון באזורים דחוסים.



"קהל צפוף של משוחחים בסלולרי נמצא לפעמים בצד אחד של הכניסה לרכבת התחתית או במקום שעוברים ושבים אינם עוברים בו", אמרה לאסן. "ברחוב אוקספורד, מקומות אלה קרובים באופן מסוכן לכביש, מה שמלמד שלהידרס נחשב סיכון פחות גדול מלהניח למישהו לשמוע את השיחה שלך".



בבתי קולנוע צילצלו הרבה טלפונים ב-2002, ואולם ב-2004 לא רק שצילצלו, אלא שאנשים רבים ענו וקיימו שיחות קצרות. הפאריסאים עדיין ממתינים מחוץ למסעדות כדי לסיים שיחות, ואולם הם אינם מהססים לדבר בבתי קפה. "המחסומים לשימוש בטלפונים הולכים ונעלמים בספריות, בתי חולים ובכל סוגי התחבורה", אמרה לאסן. "זו גם השפעה על דרך ההתרועעות של אנשים".



"לראשונה, טלפונים סלולריים עוררו שיחה חברתית במקומות שבהם לא היתה מותרת שיחה", אמרה לאסן. "הטלפונים הסלולריים מסייעים אולי ללונדונים להתגבר על רתיעתם משיחה קולנית על חייהם הפרטיים בציבור".



אהבה מודרנית גם היא שואבת השראה מהסלולרי. לאסן אומרת כי אנשים רבים במדריד ובפאריס התנשקו בעודם מדברים בטלפון, אך לא בלונדון. "ואלה לא היו שיחות קצרות או נשיקות פרידה", אמרה לאסן. "הרגלי התנהגות כאלה עשויים להרתיע משימוש בטלפוני וידאו".



הבדל נוסף שמצאה לאסן תמך בסטריאוטיפים תרבותיים: היא גילתה שתושבי כל עיר הגיבו באופן שונה לתצפיות שביצעה על שיחותיהם. הפאריסאים רטנו, הלונדונים העמידו פנים שלא הבחינו בה, ובמדריד היא התקבלה בברכה.