אי מניעת פשע: מחווה מוסרית בלבד או חובה של האזרח הקטן?

המשפטנים חלוקים בשאלת השימוש בעבירה של אי מניעת פשע. לפי חוק העונשין (סעיף 262): "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו מאסר שנתיים".



פרופ' רון שפירא מאוניברסיטת בר אילן: "לדעתי החוק מיותר וגם אינו קיים במרבית המדינות הדמוקרטיות. הרי לא כולנו גויסנו למשטרה. בכל מקרה, לפי פסק הדין של הר-שפי דרושה ידיעה ספציפית וברורה ולא דברים בעלמא או חשד".



השופט העליון (בדימוס) יעקב טירקל מסכים. לדעתו, מדובר במחווה מוסרית בלבד של אדם כלפי החברה, ותו לא. לדבריו, אי-הנחת מסעיף זה נובעת בין היתר מכך שאדם נדרש להלשין על מזימות חברו, בבחינת "אדם לאדם בלש".



פרופ' מרדכי קרמניצר מהאוניברסיטה העברית כתב על העבירה של אי מניעת פשע מאמר אותו פירסם בכתב העת "המשפט" של המכללה למינהל. קרמניצר סובר כי יש להגביל את תחולת העבירה לעבירות של פגיעה בחיים או סכנה לפגיעה בחיים. לדברי קרמניצר, יש להבחין בעניין זה בין אדם מן הרחוב (למשל הר שפי) לבין בעל תפקיד (למשל, הפקיד בבנק טפחות). לדעתו, ספק אם העבירה מאפשרת להעמיד לדין בעלי תפקידים.



לדברי עו"ד שלמה ניסים, העוסק בתחום צווארון-לבן: "מבחינת לשון הסעיף, העבירה יכולה לחול לגבי כל עבירת פשע שעונשה מעל שלוש שנות מאסר", אם כי לדעתו ראוי לשקול באיזה סוג של פשע להפעילה. עוד אמר ניסים כי אי מניעת פשע היא עבירה הצופה פני עתיד. "אם יבוא מישהו ויגיד לפקיד הבנק שמחר הוא יזייף חתימה, רק אז תעלה השאלה של יישום העבירה".



מבנק טפחות מסרו בתגובה: "רק חשיפת המעשים על ידי פקידי הבנק היא שהביאה, בסופו של דבר, את הלר לחשוף את הגניבה. אלמלא הפקידים ייתכן מאוד שהנושא לא היה נחשף עד היום".