פראיירים, כמה תשלמו כדי לא לראות הפסדים?

אם יש משהו אחד שישראלים שונאים, הרי זו המחשבה שהם פראיירים. בינם לבין עצמם כמעט כל הישראלים משוכנעים שהם צרכנים מתוחכמים, שהם לא נולדו אתמול ושהם יודעים לדרוש ולקבל את העסקה הטובה ביותר.



אלא שכאשר הדברים מגיעים לעולם ההשקעות והכספים, ישראלים הם לא רק תמימים - הם פראיירים מוחלטים. הדוגמה הידועה ביותר היא ההחלטה אם להשקיע כסף לזמן קצר באמצעות פיקדון שקלי (פק"מ), או באמצעות מלווה קצר מועד (מק"מ) שמנפיקה המדינה, שהוא נייר ערך הנסחר בבורסה.



בעשור האחרון, כמעט בכל התקופות, המק"מ היה מכשיר ההשקעה העדיף: הוא מציע תשואה (ריבית) גבוהה יותר מהפק"מ, והוא גם נזיל יותר: אפשר למכור ולקנות אותו בבורסה, בעוד הפיקדון הוא עסקה סגורה שאי אפשר לסגת ממנה. המק"מ אפילו בטוח יותר: הסיכוי שהבנק שבו הפקדתם את הכסף ייקלע לצרות ולא ישלם לכם את כספכם חזרה, גדול יותר מאשר מהסיכוי שהמדינה לא תפרע את חובותיה. בסופו של דבר יש למדינה את מכונת הדפוס לכסף, בעוד לאף בנק מסחרי אין גישה אליה.



ומה עושים הישראלים? נכנסים לסניף ושמים את הכסף בפיקדון הבנקאי - ולא מדובר רק בפשוטי העם. זו לא סתם תחושה: ממחקר שביצעו הפרופ' דן גלאי והד"ר אורלי שדה מהאוניברסיטה העברית, מתברר שב-2002-1999 היתה הריבית על המק"מ גבוהה באופן מובהק מהריבית שאותה קיבלו המפקידים בבנקים - גם כשהסכומים היו מהותיים, וגם לאחר חישוב העמלות ועלויות העסקה. אפילו היום הריבית במק"מ עדיפה, וכל משקיע שיתקשר הבוקר לסניף הבנק שלו וישאל איזו ריבית יתנו לו על פיקדון של 100 אלף שקל - יגלה מיד שהיא נמוכה משמעותית מהריבית שהוא יקבל על מק"מ לתקופה זהה. פראיירים, כבר אמרנו?



ואולם השאלה המעניינת היא מדוע. מדוע מאות אלפי משקיעים מקבלים מדי יום החלטה לא רציונלית, על אף שלא מדובר בבחירה בין שתי חלופות מסובכות להבנה? החוקרים גלאי ושדה ניסו לענות עליה, והתשובה שלהם היא זו: המשקיעים מתנהגים כמו בת יענה. הם כל כך חוששים מלראות הפסד עד שהם מוכנים לשלם קנס כדי לא להתמודד אותו.



במלים אחרות, המשקיעים מכירים היטב את המק"מ, אבל הם גם יודעים שלפעמים הוא עולה ולפעמים הוא יורד - והם בוחרים שלא להתמודד אתו. במקומו, הם בוחרים בפיקדון הבנקאי, שבו הריבית אמנם נמוכה יותר, אך מנגד הם לא יידרשו להתמודד עם עליות וירידות, וחלילה לא עם תדפיס מחשב שבו כתוב שהם הפסידו כסף.



למסקנה הזו הגיעו שני החוקרים מהאוניברסיטה העברית על ידי בדיקת הפער בין ריבית המק"מ לריבית הפיקדון לאורך תקופות שונות בבורסה. מה שהם גילו הוא שככל שהאי ודאות והחששות בבורסה ובמשק גבוהות יותר - כך גדל הפער בין הריבית שמציעות שתי החלופות. ההסבר שלהם: המשקיעים אוהבים את תחושת הביטחון, אפילו אם היא מלאכותית, והם מוכנים לשלם עליה יותר כסף ככל שהאי ודאות במשק גדולה יותר. וצריך להדגיש שהוודאות אכן נמצאת רק בראשם של המשקיעים: העובדה ש"מחיר" הפיקדון שאותו פתחתם בבנק אינו נקוב בבורסה ואינו משתנה - אינה אומרת שהוא לא שווה פחות, למשל, כשהריבית עולה.



מהמחקר של גלאי ושדה, כמו ממחקרים אחרים בתחום המימון ההתנהגותי, מתברר שוב שהמוח האנושי לא ממש מותאם להחלטות פיננסיות. אנשים פשוט מאוד אינם אוהבים להפסיד, הם סובלים מאוד מהתחושה הזו, ובמקרים רבים הם מעדיפים לא לדעת, לא לברר ולא לשאול, במקום להתמודד עם הדילמות והאי ודאות של העולם הפיננסי.



המקרה של בחירת הפיקדון הבנקאי על פני המק"מ הוא מקרה בולט אחד, אבל יש דוגמאות אחרות. מחקר בסקנדינוויה הראה שבתקופות של ירידות בבורסה אנשים בודקים את חשבון הבנק שלהם בתדירות הרבה יותר נמוכה מאשר בתקופות של גאות. מחקר בגרמניה מצא שאנשים קונים פחות עיתונים כלכליים בתקופות של ירידות בבורסה, ואילו מחקרים בארה"ב הראו ממצאים דומים למה שגלאי ושדה מצאו בשוק ההון המקומי.



שתי חדשות טובות עולות מהמחקר הזה. הראשונה: הישראלים אינם הפראיירים היחידים על פני כדור הארץ, וגם המשקיעים במדינות אחרות מתנהגים כמו בנות יענה. השנייה: מי שלא מוכן לשלם כסף רב על תחושת ביטחון מדומה ומלאכותית, יכול לנשוך שפתיים, להתמודד עם האי ודאות ולהרוויח יותר במק"מ מאשר בפיקדון הבנקאי המוכר והוותיק.