עושים הכל למען עניי אפריקה - מלבד לשחרר את הרסן

מדוע דווקא אפריקה? מדוע היבשת עתירת משאבי הטבע והמשאבים האנושיים ובעלת מגוון תרבותי, אקולוגי וכלכלי רב כל כך, ממשיכה לסבול מעוני? מדוע מרבית המדינות שמוגדרות על ידי האו"ם כפחות מפותחות הן ביבשת השחורה? ומי אשם בכך שמחצית מאוכלוסיית אפריקה מתקיימת בפחות מדולר ליום?



פסגת ה-G8 - שמונה המדינות המתועשות - שהתכנסה אתמול בסקוטלנד, תתמקד בסוגיית הסיוע לאפריקה. לקראת הפסגה דיברו רבים על הגדלת הסיוע, שמיטת חובות ודרכים נוספות שבהן ניתן לעזור ליבשת השחורה. אמנים רבים התכנסו בשבת שעברה למופע ה"לייב-8", שאירגן בוב גלדוף למען מיגור העוני והמחלות ושבו צפו מיליוני אנשים מרחבי העולם. אך מה המשמעות של דיבורים ומעשים אלה על אפריקה עצמה?



ניסיונות רבים לשיפור מצב היבשת נעשו עד כה בלי להניב את התוצאות הרצויות. דיקטטורות צבאיות, שחיתות, מלחמות, תת-פיתוח ועוני קשה - כולם היו מנת חלקה של היבשת. ב-98' השתוללו מלחמות ב-14 מתוך 53 מדינות היבשת, וכאילו לא די בכך - מדי יום מתים בה מאיידס 6,500 בני אדם. תוחלת החיים באפריקה נפלה ל-46 שנים, ובתשע מדינות ביבשת היא כבר ירדה מתחת ל-40 שנה.



סיפורה הקשה של אפריקה מתחיל עוד בתקופת הקולוניאליזם, כאשר עשרות מיליונים מבניה הצעירים נחטפו כדי לשמש עבדים לאדם הלבן, וכל אוצרותיה נבזזו. ואולם כמאה שנים לאחר ביטול העבדות בארה"ב, בשנות ה-60 של המאה ה-20, שבה ואחזה האופטימיות באפריקה לאחר שמרבית מדינות היבשת זכו לעצמאות מהשלטון הקולוניאליסטי המערבי.



אלא שהתקווה הגדולה החלה להתפוגג כבר בשנות ה-70 בעקבות סדרה של הפיכות צבאיות ופוליטיות. בהמשך באו קשיי נזילות על רקע מדיניות תקציבית גרועה ונסיקת מחירי האנרגיה בשל משבר הנפט של אופ"ק - אשר הביאו לתפיחת החובות של מדינות אפריקה, ולבסוף לקריסה כלכלית של רבות מהן בשנות ה-80.



כתוצאה מכך פנו מרבית מדינות אפריקה שמדרום לסהרה בבקשות סיוע לגופים פיננסיים בינלאומיים. משבר החוב האפריקאי גרר שינוי בגישת המערב ביחס לפתרון בעיית העוני באפריקה. "מודל הפיתוח" שהיה מקובל עד אז ביחס למדינות העולם השלישי, ואשר במרכזו הועמדו הוצאות ממשלתיות, הוחלף בתוכניות להתאמות מבניות מבית מדרשם של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) והבנק העולמי, אשר העתיקו את המוקד מהממשלה אל כוחות השוק.



במסגרת תוכניות אלה דחק המערב בממשלות אפריקה לזנוח את דפוסי התכנון הכלכלי שהיו קיימים עד אז, ואשר דגלו במכסי מגן, סבסוד מוצרי יסוד, מדיניות רווחה בתחומי הבריאות והחינוך ושערי מטבע קבועים, ולאמץ במקומה מדיניות כלכלית המנוהלת על פי כללי השוק, תוך שימת דגש על יצוא סחורות, הפרטה של חברות ממשלתיות ומכירתן למשקיעים זרים, קיצוץ בשירותים ציבוריים וצמצום נטל המס על השכבות החזקות. עד סוף שנות ה-80 כבר נהפך "קונסנזוס ואשינגטון" - הפילוסופיה הניאו-ליברלית הגורסת כי דה-רגולציה, גלובליזציה והפרטה מהוות פתרון קסם לבעיות תעסוקה ורמת חיים - לפרדיגמה השלטת במערב ביחס לפתרון בעיותיה של אפריקה.



אלא שעד מהרה התברר כי התוכניות לשינויים מבניים - אשר חייבו את מדינות אפריקה לאמץ את מודל כלכלת השוק - אמנם פעלו, אך לא בהכרח לטובת אפריקה. כך קרה, למשל, שאחרי שמדינות היבשת הסירו מכסי מגן וביטלו סובסידיות חקלאיות, התברר להן כי ממשלות המערב ממשיכות עד היום לסבסד את מגזריהן החקלאיים. כך למשל, ארה"ב מסבסדת 25 אלף מגדלי כותנה אמריקאים, ומשלמת להם מחיר כפול ממחיר הכותנה בשווקים העולמיים, על חשבונם של יותר מ-10 מיליון מגדלי כותנה במערב אפריקה.



מחקר שפירסם באחרונה ארגון הסיוע הבריטי "קריסצ'ן אייד" העלה כי הנזק שנגרם למדינות עניות באפריקה כתוצאה ממדיניות "סחר חופשי" שנכפתה עליהן כתנאי לקבלת סיוע ושמיטת חובות, הסתכם ב-272 מיליארד דולר ב-20 השנים האחרונות. המחקר קבע עוד כי הודעת שמונה המדינות המתועשות על כוונתן לשמוט חובות של כמה עשרות מיליארדי דולרים למדינות אפריקה צפויה בסופו של דבר לגרום יותר נזק למדינות היבשת מאשר לסייע להן, שכן שמיטת החובות מותנית בכך שמדינות אלה יבטלו מכסי מגן על יבוא סחורות לתחומן.



שינויים מבניים שקידמו קרן המטבע והבנק העולמי חייבו את מדינות אפריקה גם לנייד את שערי המטבע ולבצע ליברליזציה בריבית - צעדים ששיחקו בעיקר לידיו של מגזר הפיננסים הגלובלי, הנמצא ברובו בידיים מערביות. הפיחות בשערי המטבעות האפריקאיים הגדיל את חובות החוץ של המדינות במונחי המטבע המקומי, והליברליזציה במדיניות הריבית יצרה מצב שבו ממשלות אפריקה נדרשו לשלם ריבית גבוהה יותר על חובותיהן. כתוצאה מכך גדלו הגירעונות בתקציביהן, ומכיוון שהתוכניות לשינויים המבניים אסרו על הממשלות המקומיות להדפיס עוד כסף, הן נאלצו ליטול הלוואות נוספות מגופים בינלאומיים ומבנקים מערביים.



בנוסף, הנחת העבודה של הבנק העולמי וקרן המטבע כי רק השקעות זרות יצילו את אפריקה התבררה כחסרת בסיס. הפרטת השירותים הציבוריים באפריקה (אלה שהיו שווים הפרטה) ומכירתם לחברות מערביות, הביאה לכך שאפריקאים דלי אמצעים לא יכלו עוד להרשות לעצמם שירותים בסיסיים כמו מים נקיים. כתוצאה מכך התפרצו מחלות כמו מלריה.



השקעות זרות ישירות ביבשת נפלו מתחת ל-1% מכלל ההשקעות העולמיות, וחלקן של המדינות שמדרום לסהרה בסחר הגלובלי נפל מ-6% בשנות ה-80 ל-2% כיום.



במשך שנות ה-90 חדלה הכלכלה האפריקאית לצמוח כמעט לחלוטין, והצמיחה בתוצר המקומי הגולמי (GDP) לנפש היתה שלילית לאורך מרבית שנות ה-90. בתוך דור, הידרדר מצבם של מרבית האפריקאים, מתמ"ג לנפש של 671 דולר ב-75' לתמ"ג לנפש של 245 דולר ב-97'.



עם זאת יש המצביעים על סימני התאוששות. 16 מהכלכלות מדרום לסהרה רשמו צמיחה שנתית ממוצעת של לפחות 4% בשנים 2002-'92. אתיופיה נהנתה מצמיחה שנתית ממוצעת של 6%, לעומת 0.5% בעשור הקודם. מוזמביק הגיעה לצמיחה שנתית ממוצעת של 7% - בין השאר הודות לכספי סיוע זרים המסתכמים ביותר מ-100 דולר לנפש לשנה.



במקביל לניסיונות ליישם