הפיגועים לא הוציאו את הבריטים משלוותם

איך אפשר להסביר את האדישות הבריטית נוכח סדרת הפיגועים בלונדון ביום חמישי האחרון? מצד אחד, יש כאן כל החומרים לדרמה אנושית ופוליטית גדולה, כזאת שעשויה לטלטל כל עיר או אומה: התקפה מתוכננת היטב בשעת בוקר עמוסה, כ-50 הרוגים, עשרות נעדרים ומעורבות אפשרית של ארגון טרור בינלאומי מבית היוצר של אוסאמה בן לאדן. די כדי לעורר פניקה ותגובות נזעמות.



אבל אלה אינם קיימים כאן. העיתונים אמנם מדווחים על התקפת הטרור הקשה ביותר על אדמת בריטניה, אבל משקיף מהצד יכול לראות רק בקושי שינוי בחיי הלונדונים. פה ושם נשלחים מבטים חשדניים ברכבת התחתית, יש אבטחה מוגברת באזורים הקרובים לפיגועים, אבל לא יותר. מתקפת הטרור כבר מכונה 7/7, כאילו מדובר בחוליה נוספת, שבאה אחרי 9/11. אבל נראה שהכינוי נכפה קצת על הבריטים, משום שאין דבר רחוק מהם יותר מההיסטריה שפקדה את ארה"ב אחרי הפיגוע במגדלים התאומים.



ההסבר המיידי הוא כמובן המזג הבריטי. מאופק, שקט, אדיב. לעולם לא מתפרץ. נהגי מוניות מסבירים כאן, בקול שקט, שבן לאדן כבר לא מנהל בפועל את ארגון הטרור שלו, ושמדובר כנראה ב"מטרייה של ארגונים איסלאמיים". כרוז ברכבת התחתית מעדכן את הנוסעים בטבעיות, כי "בשל התקריות (incidents) של יום חמישי, יחולו כמה שינויים בקווים". תקריות ותו לא. לסדרנים ברכבת התחתית יש כל הזמן שבעולם להסביר לתיירים באיזו תחנה עליהם לרדת. ומחייכים. פניקה? הם כנראה לא שמעו על זה.



אבל יש אולי עוד כמה הסברים לשלווה שבה קיבלו הבריטים את ההתרחשויות. פרופ' בארי קוזמין, מהמכון לחקר מדיניות יהודית בלונדון, סבור שאחד ההבדלים הדרמטיים בין הפיגועים בלונדון לאלה שהיו בניו יורק או בישראל, הוא האפקט התקשורתי והוויזואלי. בעולם של טלוויזיה, סבור קוזמין, יש חשיבות עצומה לתמונות המוקרנות.



סדר היום התקשורתי מכתיב, במידה רבה, את מצב רוחם של התושבים. כאן "שיחק לבריטים המזל", כי חלק גדול מהאנשים נפגעו מתחת לפני האדמה. תחנות הרכבת נסגרו מיד, וצלמים וכתבים לא הורשו להיכנס. בלונדון, כשהמשטרה מותחת סרט צהוב, אף אחד לא חוצה אותו. עד לשעת כתיבת שורות אלה, יותר מיומיים אחרי האירועים, לא נראו תמונות מבטן האדמה: לא של קרונות הרוסים, לא של בגדים מוכתמים בדם ולא של גופות. מלבד אוטובוס הקומותיים שנפגע ברחוב, מה שהבריטים ראו הם פצועים יוצאים מפתח תחנות פגועות. הם לא ראו הרוגים. הזוועה הקשה נחסכה מהם.



כך גם הצליחו השלטונות לשלוט במסרים התקשורתיים. בניגוד לישראל, שבה הציבור והתקשורת מדווחים פעמים רבות לכוחות הביטחון על הפיגוע, כאן קרה ההיפך. שעות ארוכות דיווחו כלי התקשורת על "חשד לפעולת טרור". שעות ארוכות אחרי הפיגועים דווח רק על שני הרוגים. כלי התקשורת ניזונו באופן טוטאלי מהרשויות, שהגיבו באיפוק ובאיטיות. בישראל ובניו יורק, אומר קוזמין, המדיה ניהלה את האירוע. כאן ניהלה אותו המשטרה. כך נמנעה פאניקה. הציבור קיבל טפטוף איטי של מידע, לא מבול עדויות, פרשנויות ודיווחים מהזירה.



הסבר נוסף שנותן קוזמין הוא האפקט הרגשי שנוצר בגלל הקרבה האישית לנפגעים. האוכלוסייה בלונדון גדולה בערך פי שניים מאוכלוסיית ישראל כולה; בישראל "כולם מכירים את כולם". לונדון היא כרך רב-תרבותי, שהקשרים האישיים בה רופפים הרבה יותר. שדרנים שעולים לשידור יכולים לחוש ריחוק מהאירועים, אפילו הם התרחשו בעירם, משום שאמם ממילא גרה בניוקסל וסבתם במנצ'סטר. "אף אחד כאן לא מכיר אף אחד", אומר קוזמין. תחושת ההזדהות שמעצימה את הכאב חלשה הרבה יותר.



וישנה גם ההיסטוריה. העיר הזאת למודת התקפות מכל הסוגים. לונדון שעמדה בבליץ, אומרים כאן, לונדון שעמדה במתקפת המחתרת האירית, לא צריכה להתרגש במיוחד מכמה "בני זונות" (bastards), כפי שכינתה אותם בסוף השבוע שרת הבריאות הבריטית, פטרישיה יואיט.