הידיעה על התפטרותו של נתניהו תפסה בהפתעה מוחלטת את בלעם ("בילי") צל-הרים, המוגדר "מקורבו ואיש סודו" - כלומר מי שמופתע מביבי שוב ושוב, במידה שהוא בכלל מכיר אותו.
"מכיר אותו"? נו-נו... איך נהג לומר גיבורנו, מעפעף בעיניו כמו המאסטר עצמו, וגם ורבאלי כמוהו: "את ביבי אף אחד לא ממש מכיר. גם לא ביבי. לכן רק המקורבים האמיתיים יכולים לזקוף לזכותם את העובדה שהם ממש לא מכירים אותו, ושהם נהנים להיות מופתעים ממנו שוב ושוב - כמעט כמוהו עצמו".
כמו כל אחד מאלף הנפתולים הקודמים של נתניהו - גם ההתפטרות הזאת תפסה איפוא את ידידנו המקורב בהפתעה - אך לא בתדהמה. שהרי זאת למד ממורו: לא להיתפס בלי מלים; לעולם לא להסגיר ספק, גמגום, מבוכה, היסוס; לעולם לא להישאר בלי מענה מנצח ומתנצח, המנסה לרצות איזו דמות-אב. לפיכך שמח ידידנו כאשר שיחות הטלפון מרשות השידור ומהערוץ השני לא איחרו לבוא.
במונית, בדרך לטלוויזיה, בעודו מנסה לעכל את משמעות צעדו של פטרונו הגחמני - או לפחות לשמוע בחדשות הרדיו מה בעצם קרה ("תגביר, תגביר את הרדיו!", אמר לנהג) - כבר היה הסלולרי צמוד לאוזנו; ובעודו מתקין בידו השנייה את עניבתו ומנסה ללבוש את הז'אקט האפור-מטאלי-פריים-טיים - כבר דיבר בשידור ישיר לרדיו:
- "...כן, אני מודה שזה בא לי בהפתעה. אבל בעצם אני לא מופתע"...
קולה של המראיינת צירצר דבר-מה במכשיר, בתמיהה כלשהי, אבל ידידנו למד ממי שלמד לא להקשיב לשאלות המראיינים, אלא להתרכז רק במשפט הבא של עצמו.
- "תראי", קטע אותה בשני נידי עפעף, "חזרתי רק לפני כמה שעות מחו"ל ולא הייתי מעודכן לגבי המועד, העיתוי והתזמון... אבל אפשר להגיד שאני בהחלט לא מופתע. זה לא יום שמח לעמישראל - אם זה מה ששאלת - אבל גם לא יום עצוב".
- "אני אגיד לך בשביל מי זה יום עצוב", רווח לו לשמוע את עצמו אומר, כמי שהגיע אל איזו תלולית רטורית נוחה, ומכאן והלאה כל מענה לשון הוא רק משחק ילדים - "זה יום עצוב לכלכלה הישראלית"...
נינוח, זחוח, נשען לאחור, כבר היה שרוי באותו שיכרון נעים שרכש ממורו - שכרון הדיבור השוטף, במהירות שיוט קבועה ובקול ערב, הגורף עמו כל הערת ביניים או שאלה; מין "פלואו" רטורי המתגלגל וזורם כמי השילוח (אם כי לא לאט כמוהם): "תראי, הליכוד קרוע... לצערי - כמעט הייתי אומר - בשוגג, או בכוונה תחילה, ראש הממשלה יצר את הקרע הזה. אזכיר רק את ההתקפות האישיות לעומת ההצלחות הפנומנליות של נתניהו כשר אוצר... לצערי רוב האחריות היא על שרון... שרון, שבמקום לברך על הצלחת שר האוצר פגע בשר האוצר על הצלחותיו"...
בעודו מדבר, נזכר שהוא עצמו ישב לא מכבר לצד שרון באיזו ועדה של הכנסת - נימוח כמו חמאה על פירה, מהנהן במרץ עד שכמעט נקע את מפרקתו, צוחק בהיסטריה מכל הלצה של ראש הממשלה, מפגין לויאליות בתקווה לאיזו עצם שתיפול לחיקו... אבל "זה היה אז" (כפי שהתלוצץ פעם ביבי בשנינתו הנפלאה, באותה ארוחה בלתי נשכחת - בליל החורף ההוא, עם הסיגר, ושרה, והצ'פחה ההיא, שנטבעה בו מאז כמו מכוות-אש)... זה היה "אז", כשנדמה היה שביבי על הקרשים ושרון על הסוס. וגם אז אמר ידידנו בלבו שהוא חייב לדאוג לקריירה של עצמו רק מסיבה אחת: כדי שיהיה מי שיעזור לביבי...
"ואני חושב שלא אגזים", שמע את עצמו ממשיך - לא מניח למראיינת לשסע אפילו את הפאוזות שלו - "לא אגזים אם אומר, שבנימין נתניהו היה אחד משרי האוצר הגדולים ביותר בעולם, ואולי אפילו בהיסטוריה העולמית. אין לו תחליף, וכל מי שיחליפו לא יהיה מוצלח כמוהו"...
כרגיל, בעוד פיו מדבר - מוחו היה טרוד באותה סימולציה תלת-פאזית, המלווה אותו כמעט בכל חייו הציבוריים: ראשית - הניסיון לדמיין את ביבי יושב ברגע זה ליד מכשיר רדיו גדול ומהנהן בחיוך; שנית - ההתרכזות במאמץ להשמיע רק דברים שירצו את ביבי - מי יודע, אולי עד כדי כך שאפילו ירים טלפון אחרי הראיון ויודה לו (כמו באותה פעם בלתי נשכחת, ב-1998, שהיתה לדידו חוויה מעצבת); ושלישית - הניסיון הקדחתני לנחש מה בעצם נתניהו רוצה, או אומר, או מתכוון לומר, או מתכוון שיבינו בסקרים שהוא אמר...
תפקיד כפוי תודה, כמתברר; שכן בינו לבין עצמו נאלץ מדי פעם להודות, שהוא ממלא את תפקיד "המקורב" באותה תיאטרליות מזויפת שבה ביבי מממלא את תפקיד "המדינאי". האם הוא יודע יותר מאחרון הפרשנים מי זה ביבי, ומה הוא רוצה, זומם ומתכנן בכל רגע נתון? להיכנס? לצאת? להצביע בעד? נגד? להשמיע הצהרה מפתיעה אך צפויה?
במרירות מסוימת - כזאת של אלמנת קש או עגונה - הדחיק לא אחת את שאלת האופי, היציבות והדיסטאנס של האיש שסביבו כירכר במשך שנים כה רבות. כמה השפלות ספג! הנה - רק היום, בעודו מפרכס ומהלל את "ידידי ביבי" ומודיע ברבים שהוא "לא ממש מופתע" - טרח ביבי להודיע לעיתונאים בחיוך זדוני ש"הפתעתי גם את מקורבי".
ובין כה וכה סקר בדמיונו את "מועדון האלמנים של ביבי" - אותו גוף אמורפי אך ייחודי של מעריצים-נכזבים נצחיים, העשוי מעגלים מעגלים: במעגל החיצוני - טיפוסים וגופים שמרניים מהקצה האולטרא-סגול של הפונדמנטליזם הרפובליקאי ועד הסגול-כהה של חצרות חסידים; אחר כך מעריצי הכלכלה החופשית; פנימה יותר - המתנחלים לגוניהם, המוכנים לדבוק בכל משיח מזדמן, רק כדי להתאכזב מרה ולהוקיעו כמשיח שקר.
ובמעגל הפנימי - חברי המועדון האקסקלו-סיווי עצמו: הפסאודו-מקורבים, בהם קומץ גברים חסרי מנוח בגיל העמידה, שנואשו והתאכזבו מלעשות קריירה מזהירה בחסותו ובחיבוקו של הממסד הישן, "השמאלי", ואי לכך פנו באותה קיצוניות לקוטב השני. מתפלשים כמו אלילם באיזו מרירות לא ברורה ולא פתורה, רתמו עצמם למרכבתו של האיש המרצד והבוער הזה בתקווה לאיזו מהפכה לא מוגדרת - מהפכה ביביסטית של איש אחד - שתכחיד איכשהו את כל חבריהם משכבר ותכתיר אותם במקומם כאליטות... כמו בשיר הברכטי אודות ג'ני, נערת הפיראטים, החולמת על ספינה שתגיע ביום הנקם, תותחיה יירו ו"ראשים יתגלגלו"...
ובינתיים, תחת כנפיו של נתניהו - משיח המריר
מועדון אלמני נתניהו
דורון רוזנבלום
12.8.2005 / 21:59