מכרזים בהולים גרמו לתוספות של הרגע האחרון בעלויות תוכנית ההתנתקות - והתקציב טיפס ב-800 מיליון שקל

באנגלית קוראים להם Moovers, במובן של מי שמזיז תכולתה של דירה ממקום אחד למשנהו. בישראל קוראים להם מובילים, ובדרך כלל זה נחשב לענף לא מוסדר, חאפרים בלשון בוטה יותר, שיכולים להוביל תכולתה של דירה שלמה תמורת כמה אלפי שקלים בודדים.



כמה עולה, אם כן, לארוז ולהוביל תכולה של 1,700 דירות? התשובה, מתברר, נעה בין 50 ל-100 מיליון שקל. ולא, זאת אינה טעות בחישוב. זהו המחיר ששילמה מדינת ישראל לחברת צים, שזכתה במכרז לאריזת חפצי המתיישבים בגוש קטיף, הובלתם ואיחסונם. המכרז חייב חברות לארגן בזמן קצר מאות משאיות הובלה ועוד כ-1,000 מכולות - הכלי שנבחר כמחסן ארעי לחפצי המתיישבים. רק חברות ספורות בישראל יכלו לעמוד בדרישות תפעוליות כאלה, וחברת הספנות הענקית צים היתה זו שזכתה.



ההסתמכות על צים התבררה כנכונה, מאחר שהדרישות של המכרז גדלו פי שלושה. במקום 1,000 מכולות, צמחה הדרישה ל-3,500 מכולות - מספר שחייב את צים להשיג את כל המכולות הפנויות הקיימות בישראל, ועוד לייבא מכולות נוספות מחו"ל.



היקף המכרז צמח עקב כך ל-50 עד 100 מיליון שקל. אלו הם שני המספרים שנמסרו ל-TheMarker מפי מקורות מוסמכים המעורבים במכרז. הפער הגדול בין המספרים מעורר תהיות, אבל גם אם נניח כי המספר המדויק נופל בין שניהם - 75 מיליון שקל - עדיין יוצא כי המחיר ששילמה מדינת ישראל עבור הובלת חפצי המתיישבים מעזה גדול פי שניים או שלושה לפחות ממחיר שוק סביר לשירות כזה. וזאת למרות היתרון לגודל שאמור היה להיות בידי המדינה - פרסום מכרז ענק להובלת 1,700 דירות בו זמנית.



אובדן היתרון לגודל במכרז על הובלת חפצי המתיישבים מעזה הוא דוגמה מייצגת. בכל המכרזים שפירסמה המדינה בחודשים האחרונים, רובם דרך משרד הביטחון שלקח על עצמו לארגן את פרויקט ההתנתקות, היא מצאה את עצמה משלמת מחירי שיא. בדרך כלל מחירים גבוהים פי כמה ממחירי השוק הרלוונטיים.



הדוגמה הבולטת ביותר היא הקראווילות בניצן - עיר הקראוונים החדשה שצמחה יש מאין על חולות ניצנים. 450 הקראווילות יוצרו בידי יצרנים ישראליים בלבד, הובלו והונחו על גבי תשתיות חדשות שהוקמו במיוחד - בתוך ארבעה חודשים בלבד. זהו הישג מעורר השתאות של הקמת שכונה חדשה בזמן קצר כל כך. אבל מה שמלהיב פחות הוא המחיר.



הצבתן של 450 קראווילות עלתה 230 מיליון שקל - כחצי מיליון שקל לקראווילה כולל עלות פיתוח. במחיר הזה ניתן היה היה לבנות שכונה של בתי קבע. השבוע, אגב, הוחלט להזמין עוד 150 קראווילות, והעלות התקציבית צפויה לגדול בהתאם.



דוגמא אחרת היא המכרז לחדרי המלון. בשלב מאוחר נזכרה המדינה שהיא זקוקה ל-1,000 חדרי מלון, על מנת לשכן את המתפנים מגוש קטיף בימים הראשונים לאחר הפינוי - לפני שהם נכנסים לקראווילה או לדיור זמני אחר שהוקצה להם. במכרז נעשתה פנייה לבתי מלון בדרום, בירושלים ובערי שדה שונות בישראל. למרות המספר הרב של החדרים, שהובטח לתקופה של שבועיים, ולמרות שלרוב מדובר במלונות בערים קטנות יחסית, המלונות טענו כי מדובר בתקופת שיא (אוגוסט) וכי הם אינם רוצים להקצות את החדרים.



בסופו של דבר נמצאו 1,000 החדרים, אבל תמורתם נאלצה המדינה לשלם 1,000 שקל ללילה לחדר, וגם התחייבה לשכור את החדרים לחודש ימים - למרות שיש לה צורך בשבועיים בלבד. גם המכרז הזה גדל ברגע האחרון: בשבוע האחרון הוגדל מספר החדרים הנדרשים ל-2,000. העלות התקציבית המוערכת היא של כ-80 מיליון שקל. מחציתה, כאמור, מיותרת.



"עשו עלינו סיבוב", מודים היום חלק מהאחראים על ניהול פרויקט ההתנתקות. עשו עלינו סיבוב, במובן שהחברות שהשתתפו במכרזים שפירסמה המדינה ידעו כי המדינה נמצאת "עם הגב לקיר", והן ניצלו זאת כדי להציע במכרזים מחירים גבוהים. זוהי כנראה פרמיה בלתי נמנעת, כאשר המדינה נזכרת לפרסם מכרזים עבור פרויקט לאומי ברגע האחרון.



ברגע האחרון ממש, יש לציין, משום שההחלטה על פרסום המכרזים נפלה רק באפריל - ארבעה חודשים לפני התאריך המתוכנן להשלמת ההתנתקות. בפרק זמן קצר כל כך זהו כמעט נס שמשרד הביטחון הספיק לפרסם את כל המכרזים, ולממשם. בכך, משרד הביטחון הוכיח כושר ניהולי יוצא דופן. הניהול של ההתנתקות כולה, עם זאת, מעורר כבר הרבה פחות התפעלות - ההתעוררות ברגע האחרון הגדילה, על פי ההערכות, את תקציב ההתנתקות ב-800-500 מיליון שקל. עלות שתיפול כולה על כתפי משלם המסים.



המדינה לא אמורה היתה להגיע עם הגב אל הקיר. למעשה, מנהלת סלע - האחראית על ההתנתקות - הקפידה ללמוד את לקחי פינוי סיני, ולהימנע מטעויות של הרגע האחרון. בדיוק משום כך פורסם חוק פינוי-פיצוי כבר לפני כחצי שנה, ובו נקבעו כל הכללים וכל אמצעי הסיוע הכספיים לפינוי מרצון של מתיישבי גוש קטיף.



העיקרון המוביל בחוק היה שהמדינה תעניק את הכלים למתיישבים, והם ידאגו לעצמם. בכך התכוונה המדינה להעניק למתיישבים את החופש למצוא את הפתרון המתאים ביותר לעצמם. כך נקבעו כללים להערכת שווי של העסקים בגוש קטיף לשם קבלת הסכום הדרוש עבור הקמתם מחדש.



הוקצו כספים בחוק לבניית בית חדש - בסטנדרט בנייה גבוה מאוד של 1,000 דולר למטר, אבל עם עלות קרקע נמוכה של הנגב המערבי. הוקצו סכומים של 450 דולר לחודש למשפחה עבור שכירת דירה זמנית, לתקופה של עד שנתיים, עד למציאת דיור קבע או השלמת בנייתו של בית חדש. אותרו עבור המתפנים מאות דירות וניתן פיצוי עבור אובדן מקום העבודה. הוקצה סכום כספי של עד 20 אלף שקלים עבור הובלת תכולת הדירה ואחסנתה. ניתן גם פיצוי נכבד עבור עוגמת הנפש, או עבור הטראומה, של ההתנתקות.



הכל נעשה כדי לאפשר למתיישבים להתפנות בזמן ובצורה מסודרת, וכדי לעודדם לעשות כן. המדינה אפילו קבעה סנקציות בחוק למי שלא יתפנה מרצונו ובזמן.



בפועל זה כמובן לא קרה. פרט לכמה יישובים בודדים, מרבית התנחלויות גוש קטיף סירבו להתפנות, ולא נקטו צעדים כדי לדאוג לעצמם לדיור חלופי ולתשתית חדשה להקמת עסקיהם בתוך תחומי הקו הירוק. בשלב הזה, כאמור חודש אפריל, יכלה המדינה להעלות את הטענה כי התשתית החוקי