עיריית הרצליה קיבלה רק 500 שקל פיצוי בתביעת דיבה שהגישה נגד קמפיין "מחרבנים לנו את הים"

לעתים גם שופטים מגלים ציניות: שופט בית משפט השלום בתל אביב, מנחם קליין, פסק בשבוע שעבר 500 שקל לעיריית הרצליה שהגישה תביעת דיבה נגד "צלול - עמותה לאיכות הסביבה ושימור ים סוף". אגב ביקורת על התנהלות העירייה ציין השופט שסכום זה משקף רק אחוז אחד בלבד מסכום התביעה המקורי. בנוגע להתעקשות העירייה לנהל הליך משפטי אמר בכעס: "לדידי התנהגות התובעת (עיריית הרצליה - עב"א) מצביעה בנסיבות העניין לא על רצון לקבל תיקון לתקלה שנוצרה, אלא על רצון לנקום ולנטור".



ביולי 2004 פתחה העמותה בקמפיין אגרסיווי נגד עיריית הרצליה. קשה היה שלא להבחין בסיסמה הקליטה "מחרבנים לנו את הים". במודעות הפרסומת הועלתה השאלה: "למה תושבי הרצליה שוחים בים של חרא ולא בים צלול?" והתשובה היתה: "כי עיריית הרצליה מזרימה שבעה מיליון קוב של מי ביוב מידי שנה". בכמה מהמקרים צורף גרף שניתח את נתוני הזיהום של החוף בשנה האחרונה. הגרף דגם שישה ימים בעשרה חודשים, כך שניתן היה להתרשם שבמהלך כל התקופה הים היה מזוהם.



עיריית הרצליה, באמצעות עו"ד רענן הר זהב, הגישה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. לטענת העירייה, ההזרמה לים היא של 5.5 מיליון קוב מי קולחין מטוהרים בשנה על פי ההיתרים שבידה. עוד ציינה שהיתה חלוצה בהקמת מכון לטיהור שפכים בישראל. לפיכך, מי הקולחין מוזרמים לים בצינור מהמכון עד ל-800 מטר בתוך הים ובעומק של 17 מטר. מיליון קוב נוספים של מי קולחין משמשים להשקיית שדות קיבוץ גליל ים. מרבית הבדיקות האפשריות, הבהירו בעירייה, העלו שהמים באיכות גבוהה והחופים ראויים לרחצה. מבחינתם, כל כולו של הקמפיין של העמותה נובע מדגימה אקראית שגויה.



בעמותה, כמובן, חשבו אחרת. הם הסבירו בבית המשפט שעקב לחץ מצד אזרחים כינסו מסיבת עיתונאים שבה הזהירו מפני גורמים המזהמים את הים. המטרה היתה ליצור לחץ ציבורי-משפטי לצמצום הזיהום בחופי הרצליה. לגופו של עניין, טען בא כוח העמותה עו"ד מוטי ארד שהעירייה הטעתה את הציבור ומי הקולחין הם מי ביוב לכל דבר. בנוסף, הטיהור שבו מתהדרת עיריית הרצליה הוא חלקי בלבד ואינו מונע את הזיהום.



בתחילת שנה זו הציע השופט קליין לפתור את הסכסוך בפרסום התנצלות. מכיוון שהצדדים לא הסכימו לכך, המבחן המשפטי לשאלה האם הוצאה רעה דיבתה של עיריית הרצליה הוא אובייקטיווי. כלומר, אין לברר מה חשה העירייה, אלא כיצד החברה בכללותה תפרש את הפרסומים. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי בגין לשון הרע רשאי בית המשפט לחייב בתשלום עד 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק. לדברי השופט, יש לחייב את העמותה ב-500 שקל בלבד בשל הגרף הפרסומי שהוא בבחינת לשון הרע. הסיבה המרכזית לסכום הפיצוי הפעוט היא שהעירייה לא הביאה ראיות לנזק שנגרם לה.