גברים ונשים המגיעים להסכמים שונים עם בני זוגם ומעלים אותם על הכתב, צריכים לקרוא היטב החלטה שנתנה באחרונה שופטת בית המשפט לענייני משפחה בחדרה, שפרה גליק. בפניה של גליק התייצבו בעל ואישה בשנות השישים לחייהם אשר חתמו לפני 12 שנה על "הסכם פשרה" והגישו אותו לאישור בית המשפט. לפי ההסכם התחייבו בני הזוג ל"הפרדת כוחות" וחלוקת הבית המשותף לשתי יחידות דיור נפרדות.
באחד מסעיפי ההסכם התחייב הבעל שלא לארח נשים זרות בביתו. כאשר ביקש הבעל לשכור לעצמו מטפלת סיעודית שתסייע לו בביצוע פעולות יומיום, הודיעה רעייתו לבית המשפט על התנגדותה הנחרצת לכך והשופטת הסכימה עמה וקבעה כי על הבעל לעמוד בהסכם שכרת עם אשתו והציעה לו לשכור לעצמו עוזר ממין זכר.
הפרשה הלא שגרתית הזו הגיעה לפתח בית המשפט לפני כמה חודשים. המדובר בבני זוג שנישאו לפני 38 שנה. הבעל כיום בן 65 ואילו אשתו בת 64. בשנת 93' נקלעו יחסי בני הזוג למשבר עקב עזיבת הבעל, שעבר להתגורר במשך תקופה עם אישה אחרת. לאחר מכן חזר הבעל לבית המגורים המשותף ובני הזוג גיבשו הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. לפי הסכם חולק הבית לשתי יחידות דיור נפרדות בהן יתגוררו כל אחד בנפרד. בנוסף נקבע בהסכם כי "הבעל לא יהיה זכאי לארח נשים למעט בנות משפחתו הקרובות". הפרת סעיף זה, נקבע בהסכם, תזכה את האישה בפיצוי מוסכם מראש בסך 5,000 שקל לכל אירוח.
הבעל טען בבית המשפט כי יש מקום לבטל סעיף זה בהסכם האוסר עליו אירוח נשים בשל היותו מנוגד לתקנת הציבור ולחוק כבוד האדם וחירותו. לטענתו, מאז שנות ה-90 מנהלים הוא ורעייתו חיים נפרדים לחלוטין ונישואיהם הם "על הנייר בלבד". הבעל טען כי הוא חולה ומוגבל ולכן זקוק לעזרה פיסית. עוד טען שאין כל הצדקה לכך שאשתו תשלוט למעשה בחייו וטען כי זכותו "לפתוח פרק ב' בחייו ולקיים זוגיות נורמלית עם אישה אחרת".
השופטת קראה את הטענות וקבעה כי אופן ניסוח טענותיו של הבעל מסגירים את רצונו לארח דווקא אישה, ולא איש, ביחידת המגורים שלו. "הנה כי כן צודקת המשיבה בטיעוניה, אין בפנינו בקשה שעניינה עזרה פיסית לאדם מוגבל עקב נכותו, אלא בקשתו של גבר להכניס ליחידת הדיור שלו אישה, בת זוג לחיים", כותבת השופטת בהחלטה.
"לתומי סברתי כי הבקשה נועדה כדי לאפשר לאדם סיעודי, חולה, לפתור בעיה. אך להפתעתי נראה היה שהנכות, משמשת למבקש 'קולב' בלבד, כדי לתלות עליו אדרת שונה במקצת", קבעה השופטת והוסיפה כי לא ברור מדוע לא יכול הבעל להסתפק בעזרת עובד סיעודי שיבוא מדי בוקר וילך בערב, אם אכן זקוק הוא לעזרה רק ברחיצה ובלבישה. "ויתרה מזו, אם זקוק הוא לשהיית עובד סיעודי 24 שעות ביממה, מדוע באמת לא יהיה זה 'עובד' ולא 'עובדת' דווקא?", תהתה השופטת גליק.
השופטת מוסיפה כי הבעל הופיע בפניה כאדם דעתן, לבוש כהלכה, עמד לחקירה כאשר הוא נשען על מקל. "אין מדובר באדם חסר ניידות או אדם בכסא גלגלים", פסקה. לדברי השופטת טענותיו של הבעל לגבי כך שהתניה זו מנוגדת לתקנת הציבור ופוגעת בכבודו הוא טיעון מרחיק לכת שאין לקבלו. לדברי השופטת גם הזכות לחיים נפרדים או לניהול זוגיות לא נפגמה, שהרי הצדדים נשואים עדיין ולא נטען כי הבעל הגיש תביעה לגירושין נגד אשתו.
לדברי השופטת יש אינטרס ציבורי מובהק לעודד פשרות בין צדדים. לכן היא קובעת כי המסקנה המתבקשת היא כי אין מקום לבטל את פסק הדין והבעל לא יוכל לשכור עוזרת סיעודית. הבעל אף חויב בתשלום הוצאות לאשתו בסך 1,000 שקל. הבעל יוצג בהליך באמצעות עוה"ד דניאל דן גור ורענן צפניה; את האישה יצג עו"ד ליאן סנדלר. בשא 1052/05
לפני 12 שנה התחייב הבעל לא לארח נשים בביתו; בית המשפט קבע: התחייבויות יש לקיים
ענת רואה
7.9.2005 / 10:02