מהי האמת לגבי עמלות ההפצה?

יו"ר רשות ניירות ערך, משה טרי, הצביע נגד הההצעה על עמלות ההפצה כשזו הועלתה להצבעה במסגרת הדיונים של ועדת בכר. צריך להבין: טרי הוא האיש שאחראי על הפיקוח והיישום של עמלות ההפצה במסגרת סמכויות הפיקוח של רשות ני"ע על שוק ההון. ההתנגדות שלו לעמלות ההפצה היא לפיכך הבעת האי אמון החמורה ביותר שניתן להעלות.



המפקח החדש על הביטוח, ידין ענתבי, חושב ההפך: הוא רואה בההצעה שאושרה לגבי עמלות ההפצה מהפכה. ידין ענתבי, שהיה האיש שכתב בפועל את דו"ח ועדת בכר ולכן אין כמוהו שולט בפרטים הקטנים של רפורמת בכר, מצביע על הפרק הפחות מדובר בעמלות ההפצה - עמלות ההפצה בתחום הגמל והפנסיה - ואומר שמה שהתקבל שם הוא בגדר השג היסטורי שיביא למהפכה בתחום הייעוץ הפנסיוני במדינת ישראל. בין טרי לענתבי, שניים מהמפקחים הבכירים ביותר בישראל, היכן מונחת האמת לגבי עמלות ההפצה?



כרגיל, האמת היא כנראה איפשהו באמצע. עמלת הפצה היא העמלה שישלמו מנהלי קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות הפנסיה לבנקים עבור מכירת הקרנות או קופות בסניפי הבנקים. על כל קרן שתימכר ישלם מנהל הקרן סכום מסוים לבנק. על פניו, המאבק על עמלות ההפצה הוא מאבק על חלוקת רווח בין מנהלי הקרנות ובין הבנקים: ככל שעמלת ההפצה גדלה כך רווחי הבנקים גדלים על חשבון רווחי מנהלי הקרנות, ולהפך.



המאבק על חלוקת הרווח בין הבנקים למנהלי הקרנות לא צריך היה לעניין את הציבור הרחב, לולא שתי בעיות. האחת: הבנקים הם מונופול בתחום הפצת הקרנות והקופות, ולכן שיעור עמלת ההפצה יקבע בעצם את רווחיהם המונופוליסטיים - ולמעשה יקבע אם הבנקים ימשיכו להתעצם ולצבור כוח בענף הפיננסי. השנייה, בסופו של דבר עמלת ההפצה, אם היא תהיה גבוהה מדי, תגולגל חזרה על הציבור.



האם היא גבוהה מדי? ההצעה של צוות בכר, שטרי התנגד לה בכל תוקף, חילקה את ענף קרנות הנאמנות לשלושה סוגים וקבעה עמלת הפצה נפרדת לכל סוג קרנות - 0.8% על קרנות המתמחות במניות, 0.25% על קרנות סולידיות מאוד, ו-0.4% על כל שאר הקרנות. העמלה הזו היא בממוצע שליש מדמי הניהול המקובלים כיום על כל אחד מסוגי קרנות הנאמנות, ועל פי נתח השוק של כל סוג מהקרנות כיום מדובר בעמלה ממוצעת של 0.4%. יש לציין כי ענף קרנות הנאמנות מחזיק כיום נכסים של 120 מיליארד שקלים. עמלה ממוצעת של 0.4% מבטיחה אפוא לבנקים הכנסה שנתית קבועה של 480 מיליון שקלים לפחות.



חברי ועדת בכר, ובראשם יוסי בכר, מגינים בלהט על ההצעה שלהם. הם טוענים כי עמלת הפצה המהווה שליש בלבד מדמי הניהול המקובלים היא סבירה, והיא מבטיחה כי לבנקים לא יהיה אינטרס לשכנע את הציבור למכור את הקרנות שברשותו ולהשקיע את הכספים באפיקים אחרים, רווחיים יותר לבנקים. להוכחת צדקתם מצביעים חברי ועדת בכר על הלחצים הכבדים המופעלים בוועדת הכספים של הכנסת - על ידי ח"כים המייצגים את עמדת הבנקים - לייקר את העמלה. אם הבנקים דורשים עוד, זה מוכיח כי מה שנתנה להם הוועדה אינו הרבה.



טרי, ולצדו הברוקרים הפרטיים, חולקים על כך. הם מצביעים על שלוש בעיות בהצעה שאישרה ועדת בכר:



1. יש תקדים לקיומם של הסכמי הפצה בשוק הישראלי עם בנקים - ההסכם שחתם בנק דיסקונט לגבי ההפצה של קרנות אילנות דיסקונט, ובו נקבעה עמלת הפצה ממוצעת של 0.3%. כלומר, ועדת בכר העניקה לבנקים עמלה הגבוהה ב-33% מזו שהבנקים הסכימו לקבל מרצונם החופשי, ובכך בעצם מבטיחה להמשיך ולהעצים את מונופול הבנקים.



2. ההצעה כיום היא הצעה מורכבת, הכוללת סיווג של הקרנות לשלושה סוגים, והיא פתוחה לאינספור מניפולציות על המפקחים. עובדה, אפילו ערב אישור ההצעה נעשה שינוי דרמטי בחלוקת הענף לשלושה סוגים, שכתוצאה ממנה קרנות אג"ח רגילות (אג"ח בינוניות וארוכות) הוצאו מהגדרת הקרנות הסולידיות והוטלה עליהן עמלה של 0.4% - וזאת על אף שבתפיסה המקובלת קרנות האג"ח נחשבות לקרנות סולידיות. הכי פשוט היה להטיל עמלת הפצה אחידה, אבל אז העמלה המקסימלית צריכה היתה להיות 0.25%, הרבה פחות מה-0.4% הממוצע שאושר. מתברר שוועדת בכר פחדה להציע עמלה נמוכה כזו.



3. הרווחים או ההפסדים של הבנקים ושל הברוקרים מעמלת ההפצה כלל אינם צריכים לעניין. מה שצריך לעניין הוא האם עמלת ההפצה מבטיחה לבנקים רווח דומה לאפיקים אחרים, כך שלא יהיה להם תמריץ להטות משקיעים מן הציבור מאפיק אחד למשנהו בהתאם לעמלה המשולמת להם. ההערכה היא כי העמלה שנקבעה בקרנות המניתיות, 0.8%, מבטיחה לבנקים רווח גבוה מדי, כלומר לבנקים יהיה כדאי להמליץ ללקוחות לקנות קרנות ולא, למשל, תעודות סל. להבדיל, העמלה שנקבעה בקרנות השקליות, 0.25%, היא נמוכה מדי - לבנקים עדיף לשלוח את הלקוחות לרכוש פקדונות שקליים, שבהם המרווח לבנק הוא גדול בהרבה. כלומר עמלת ההפצה לא הצליחה לעמוד במשימה של שמירה על אוביקטיוויות הייעוץ של הבנקים.



אם כן, יש בעיות בעמלת ההפצה כפי שהיא מוצעת כיום - וברור שככל שהעמלה תיוקר, כפי שמוצע כיום בכנסת, הבעיות רק יחריפו. אבל צריך לשים לב להשגים. ראשית, עמלת ההפצה מבטיחה את המכירה החלקה יחסית של קרנות הנאמנות וקופות הגמל של הבנקים, ובכך מבטיחה את השגי הרפורמה בשוק ההון. שנית, העמלה עשויה לחולל שינוי דרמטי - דווקא בתחום שאיש לא שם לב אליו, תחום הייעוץ הפנסיוני בישראל.



העמלה בפנסיה ובגמל נקבעה לשיעור אחיד של 0.25%, והיא אינה שנויה במחלוקת. רק שכדי לקבל אותה יחויבו הבנקים במתן ייעוץ פנסיוני מתמשך. משמע, הבנקים יהיו חייבים לעקוב באופן שוטף אחר התיק הפנסיוני של כל אחד מהלקוחות שלהם, ולשנות את ההמלצות שלהם לגבי מבנה התיק בהתאם לכל שינוי במדיניות המס, שכר העובד או גיל העובד. יש אינספור בעיות טכניות לפני שמודל הייעוץ הזה יעבוד כשורה, אבל אם וכאשר הוא יתממש - זה עשוי להיות אחד השינויים הפיננסיים החשובים ביותר שקרו בישראל. שינוי שיבטיח לכל אזרח בישראל קבלת ייעוץ פנסיוני, ולו ברמתו הבסיסית בלבד. בכך, מצבם של רבבות אזרחי ישראל, ובעיקר מעוטי היכולת מביניהם שאינם מקבלים היום כל ייעוץ פנסיוני,