"העובדות הבסיסיות בכל תיק הן הנתון המכריע. חרף זאת, שופטים לא מעטים, אם בשל עומס או שחיקה אישית, אינם מתעמקים בחומר, מגיעים לא מוכנים לדיונים ונותנים החלטות בשליפה. לא פעם הפסדתי בתיקים שהייתי אמור לזכות וזכיתי בכאלה שלדעתי הייתי אמור להפסיד".
יש לך דוגמה לכך?
"ייצגתי פרו בונו אדם שהורשע בעבירות מס ונידון לשנה וחצי מאסר בפועל כשלא היה מיוצג. תוך כדי לימוד התיק, התברר לי שבין כתב האישום לגזר הדין החוק שונה וחלק מסעיפי האישום היו אמורים להימחק. זה אומר שהוא היה אמור להיות מזוכה אלא שבית המשפט והתביעה לא הבחינו בכך.
"במהלך הערעור הפניתי את תשומת לב בית המשפט לעניין, אבל גם לאחר שראה את העוול הוא לא השתכנע במהרה שיש מקום לזכות את הנאשם - על אף שזה היה גורם לו לעוול משווע".
אז מה עושים במצב כזה?
"לנוכח הסחף אני לעתים מייעץ ללקוח לקבל עסקת טיעון סבירה או לוותר על הליכי ערעור, וזאת גם אם אני חושב שהתוצאה המשפטית היתה יכולה להיות אחרת. יש דילמה בין הרצון שלי כמשפטן לתקן את פסק הדין המוטעה ואפילו לגרום לכך שבית המשפט העליון יבהיר את ההלכה, ובין חייו של הלקוח".
מדוע שלא תהיה שופט?
"רבים מעמיתי חשבו שאני מתאים לשיפוט אבל אינני חושב שאני מסוגל לכך. מי אני שאכריע בגורלות של אנשים? לשופט אין באמת כלים לקבוע מי משקר, מי דובר אמת ומי זכאי. אני לא אישן בלילות אם אעשה את עבודתי ללא כלים ראויים".
"הוודאות להרשעה במשפט פלילי גוברת; הספק הסביר עומד כיום לרעת הנאשם"
עמית בן-ארויה
12.9.2005 / 10:13