חשמל רבותי, חשמל

"הזקן, זקן, הזקן מנהריים
הוא המציא את המפעל.
לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים
ועכשיו יש שם חשמל".

הרבה קוט"שים (קילוואט לשעה) זרמו במוליכי חברת החשמל מאז ששיר זה הושר לפני עשרות שנים. מאז הפכה חברת חשמל לקונגלומראט - אחד מהתאגידים הגדולים ביותר של מדינת ישראל. מדי פעם מוסבת תשומת לבנו אליה, בדרך כלל, כשאנו נדרשים לשלם את החשבון, אלא שלאחרונה יצא יו"ר החברה, מר אלי לנדאו, בהצהרה בומבסטית, לפיה אם לא יועלו תעריפי החשמל "ב-15 אחוז לפחות", חברת החשמל לא תוכל לפרוע את אגרות החוב שלה, שהונפקו בבורסות זרות בעולם.

הצהרה זו עוררה סערה בעולם הפיננסי, ובצדק. לא בכל יום מודיע יו"ר דירקטוריון על מצב של חדלות פרעון. הצהרה זו מקוממת מאוד גם לאור העובדה שהיא נעשתה שבועות מספר לאחר שחברת החשמל השלימה הנפקה של אגרות חוב בחו"ל. החתמים לאגרות החוב דאגו – ובצדק. אף אחד לא הזהיר אותם ממצב כזה. גם לא התשקיף. אמנם שם נכתב כי תעריפי החברה נקבעים על ידי רשות משק החשמל וכי החברה כפופה לפיקוח ממשלתי ולרגולציה אבל, הרי אין להניח שמר לנדאו לא ידע עוד לפני ההנפקה על אי יכולתה של החברה לשלם את התחייבויותיה למשקיעים.

לשון אחרת: או שמר לנדאו, שוב, פתח את פיו הגדול ושחרר לאוויר העולם הצהרה בומבסטית כדי לזכות בקצת תשומת לב ותקשורת, או שמר לנדאו באמת התכוון למה שאמר. אם האפשרות הראשונה היא הנכונה – צריך מאן דהוא לקרוא לו לסדר ואולי לשקול את החלפתו באדם השומר יותר על מוצא פיו. אם האפשרות השנייה היא הנכונה – אז מוטב שהחותמים על התשקיף, קרי: חברי הדירקטוריון של החברה, רואי החשבון, עורכי הדין והחתמים יבדקו היטב עם יועציהם המשפטיים ויועצי הביטוח שלהם כיצד להתגונן מפני התביעות הייצוגיות שבוודאי תוגשנה נגדן. לא בכל יום מנפיקה חברה אגרות חוב בידיעה ברורה שאם לא יועלו תעריפיה, היא לא תוכל לפרוע אותן. על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בחברה ממשלתית של מדינת ישראל.

הכצעקתה? מתברר שלא בדיוק. מעיון בדו"חות הכספיים, המתפרסמים באתר האינטרנט של החברה, עולה תמונה מעניינת. ראשית, רואי החשבון של החברה, משרד קוסט פורר וגבאי, כותבים במבוא לדו"חות הכספיים הן לשנת 1999, והן לשנת 2000 כי למרות שהחברה טוענת שאי העלאת התעריף הבסיסי עלול להשפיע לרעה על מצבה הפיננסי, הרי "שלא ניתן להעריך את ההשלכות הנובעות מכך על מצב החברה". לשון אחרת – רואי החשבון זהירים בקולמוסם הרבה יותר מאשר מר לנדאו נזהר בלשונו.

ובאמת – למה להניח שאי העלאת התעריפים יפגע בחברה? הכנסותיה של החברה עולות בהתמדה. בשנת 98' היו הכנסותיה כ-2.6 מיליארד ש"ח, בשנת 99' כ–2.9 מיליארד ש"ח ובשנת 2000 הגיעו ההכנסות לכמעט 4 מיליארד ש"ח. בסעיף ההוצאות הייתה עלייה גדולה בשנת 2000 בסעיף הדלק. החברה הוציאה כמעט 4 מיליארד ש"ח על דלקים לעומת כשלשה מיליארד ש"ח בשנת 99'. הואיל וגם הכנסותיה של החברה עלו בכמיליארד ש"ח ומלאי הדלקים שלה לא השתנה שינוי של ממש, ברור שהחברה נדרשה לספק יותר חשמל, היא סיפקה אותו והרוויחה עליו כדבעי. טוב ויפה. החברה פועלת, מתפקדת ומרוויחה. הרווח הגולמי של חברת החשמל באותן שנים לא השתנה כמעט. הלזו יקרא חברה חדלת פרעון?!

הוצאותיה של חברת החשמל עלו גם בסעיפי עלות השכר, אם כי בצורה מתונה יותר מאשר הגידול בהוצאות הדלקים. עלות השכר של החברה בשנת 2000 היתה כ 3.3 מיליארד ש"ח לעומת 3.1 מיליארד ש"ח בשנת 99' ו-2.9 מיליארד ש"ח בשנת 98'. במילים אחרות – עלויות השכר של חברת החשמל עולות בכל שנה בכ–200 מליון ש"ח. הדו"ח אינו מפרט את מספרם של עובדי החברה, וחבל. כדאי לחשב כמה עולה לנו כל עובד.

חברת החשמל הוכרזה על ידי הממונה על ההגבלים העסקיים כמונופול. מתברר שהיא לא סתם מונופול, אלא האמ-אמא של המונופולים בישראל. החברה שולטת באמצעי הייצור של החשמל - בתחנות הכוח. היא גם שולטת באמצעי ההולכה של החשמל עד לחצריו של כל מנוי ומנוי. נוסף לזאת, היא גם בעלת עניין בחברה הלאומית להספקת פחם – החברה המספקת לה פחם לצורך ייצור החשמל. לחברת החשמל 26% מהון המניות והשליטה של חברה זו, והיתר, ניחשתם - למדינת ישראל, שמבקשת למכור את שליטתה בחברת הפחם לחברת החשמל, על מנת שזו תשלוט בספק האנרגיה שלה ב-100 אחוז, ולא רק ב–26 אחוז.

בגלל היקפו העצום של המנופול הזה החליט המחוקק, ובצדק, להקים את הרשות לשירותים ציבוריים על מנת שזו תפקח על המונופול ותקבע את מחיריו לצרכן. בראש הרשות עומד פרופ' חיים אילתה, מי שכיהן כנשיא אוניברסיטת בן גוריון בנגב וכמדען הראשי במשרד האנרגיה והתשתיות. הרשות עושה את מלאכתה ואולי זה מה שמקומם את מר לנדאו. היא אינה מאפשרת עוד לחברת החשמל לקבוע מחירים ככל העולה על רוחה. היא בודקת (או לפחות, אמורה לבדוק) היטב את המידע הסבוך של מחירי התשומות, הייצור, ההולכה וההתקנה של החשמל. בקיצור – יש מי שמשגיח על חברת החשמל. זה טוב וגם יעיל.

יתכן שיש ממש בדרישתו של מר אלי לנדאו להעלות את תעריפי החשמל. הוא רשאי להביא את דרישתו לרשות המפקחת עליו, לוועדות הכנסת, לממשלה ולציבור. זה בסדר וזה לגיטימי. זה לא בסדר ולא לגיטימי לאיים באי פרעון של אגרות חוב אם המחיר לא יעלה. כך מתנהג שריף במערב הפרוע. כך לא מתנהג יו"ר של חברה ממשלתית בישראל בעידן האלף השלישי.

לנדאו: "הדברים אינם ראויים לתגובה".