אריקוס שרונוס - גם קיסר ממולח וגם הומוריסטן וסטיריקן מחונן - משמע, גם המחולל את האירועים וגם הצוחק מהם!

"abiit ad plures" (פטרוניוס)*



...ומעדנים רבים עלו על שולחננו בלילה ההוא, וצחוקים רבים הדהדו מכל עבר, כאשר רבצנו על הכריות והספות; ובני, עומרוס, הביא את החדשות האחרונות - פרי מעללנו האחרון: מתברר ששר הצבא מופזיאוס, המכונה "ביגוס דיקוס", אשר רק אתמול הושטתי לו את טבעתי לנשיקה והוא סירב שלוש פעמים - זוחל עכשיו במעלה המדרגות כשעיניו דומעות ושפתיו שלוחות לנשיקה באוויר.



- "הוא נראה כמו דג שהושלך אל החוף", תיאר עומרוס את החיזיון.



צחקתי כל כך, עד שכמעט נחנקתי מצלי הכבש, בעודי מגיר שומן על כל שלושת סנטרי.



- "רק לפני שלושה ימים דחה את הצעתך במיאוס, והלך ודיבר נגדך בשווקים", צהל אולמרטיאוס, סוס נאמן וזעוף פנים שאותו מיניתי לקונסול - "ועכשיו הוא זוחל ומתחנן שתיאות להכניסו".



- "מספרים בפורום שהוא ניסה להיכנס דרך החלון", דיווח הקונסול הבכיר וייסגלסוס ("הדוב"), סמוק כולו מצחוק, "אחרי שנסגרה בפניו הדלת!"...



- "חי הרקולס! זה אתה, וייסגלסוס! עוד תעלול שלך!" - נזפתי בו בבדיחות דעת, מצביע עליו בירך צלויה של עגל.



"הדוב" כבר היה עסוק בנגיסת תנוך אוזנו של צחוס נגבוס - לשעבר מצעירי הגלדיאטורים האכזריים ביותר, מאלה שנהגו לנופף בשרשראות ברזל בקמפוס ובקולוסיאום, וכיום הוא אחת הרכישות החדשות והענוגות ביותר של ההרמון.



וייסגלסוס הסמיק בענווה מעושה: "אכן, הוד קיסרותו - זו היתה תוכנית שלי, להמעיד את 'ביגוס דיקוס' ולעשות מעצמו צחוק... למזלו לא ניחן בנכות הקרויה בושה, שאחרת היה כבר מזמן חותך את ורידיו באמבט... אכן, הוד קיסרותו - זה רעיון שלי... אבל הכל נעשה במסגרת התוכנית האימפריאלית!"



- " מה? איזו תוכנית? איזו תוכנית!?" - קפץ והחריק בקולו שימונוס פרסאוס - זקן הסנטורים, ישיש עגום פנים שלדעת הציניקנים מסתובב בקטקומבות עוד מלפני הספירה, מגיח בלילות אל גבעת הקפיטול בתביעה לעוד ועוד זרי דפנה. "איזו תוכנית? איזו תוכנית אימפריאלית!? ומה יהיה התפקיד שלי בה? לא שאני מחפש משרה לעצמי!"



- "תסביר לו, איילוס", פניתי בליאות אל איילוס ארדוס, האסטרטג והידעון הקיסרי - ברנש מסוגף וחמור-סבר, שלא נגע במאכלים אלא היה עסוק בשרטוט טבלאות על לוח ציפחה.



- "ובכן", פתח ואמר איילוס, מטיל את קצה הטוגה על כתפו, "התוכנית האימפריאלית כוללת שני סעיפים מרכזיים. כל אחד מהם מייצג צד אחר ב'פני יאנוס' של קיסרנו ירום הודו: החלק הראשון - הפוליטי, והחלק השני - האמנותי-סאטירי.



"הסעיף הראשון דן בהרחבת שלטונו של הקיסר שרונוס אד-אינפיניטום ואד אבסורדום, במגמה לצופף תחת קיסרותו את כל הרפובליקה.



"בסעיף השני, האמנותי, מתכוון קיסרנו לקחת בזה אחר זה את כל באי הפורום והדומוס - פטריצים, פלבאים, וסטאליות, שרי צבא, סנטורים - ולגרום לכל אחד מהם לעשות צחוק מעצמו בתורו, וכך ליצור את הקומדיה הגדולה ביותר שידע אמפיתיאטרון כלשהו".



- "מי-צו-ין!", צווח פרסאוס, "ואני אהיה מספר שתיים בקפיטול, הוד קיסרותו!"



- "כן, בוודאי", השבתי לתאוותן בן ה-80, קורץ אל עומרוס ומבליע בקושי את צחוקי, "כל הפרובינציות רק ממתינות לביקורך בהן! מגליה ועד הקולוניות שמעבר לרוביקון".



- "אני! אני! אני מספר שתיים, הוד רוממותו הקיסרית!", נשמע קול מאוב. אל האולם זחלה מן החלון דמותו המפלבלת של מופזיאוס, הלוהו ביגוס דיקוס. הוא זעק: "יחי הקיסר! יחי! יחי! יחי!", אך לרוע מזלו - לקול צחוקם הפרוע של הנוכחים - נשרו מבין קפלי הטוגה שלו כמה מינשרים, ובהם מגילות התנגדות חריפה לי ולמדיניותי.



מופזיאוס אפילו לא הסמיק: "זה כלום, זה סתם לפסוס!"



- - - צחקנו שעה ארוכה, בעוד כתבי-החצר ושאר משרתים ממלאים מחדש את גביעינו ביין שררה מובחר. כשהרגשתי שהיין מסחרר את ראשי ונתחי הבשר כמעט נתקעים בגרוני מרוב צחוק - קמתי מתנודד, הנפתי את ידי העבה, והיסיתי את הנוכחים:



- "כולכם! כולם מספר שתיים! אם לא שלי - אז של כל מספרי שתיים שלי!"



סימנתי בידי לקונסול אולמרטיאוס. הלה קם, מחא כפיים והכריז:



- "הכניסו את השבויים!"



לקול תרועת שלוש חצוצרות נפתחו הדלתות והוכנסה תהלוכת הניצחון, בעודנו נשענים בנחת על כריותינו וצופים במחזה. ואיזה חיזיון היה זה, חי יופיטר! הנה הם צועדים לפנינו ברגליים כושלות - קשורים זה לזה בשלשלאות הנסיבות, גוום כפוף מכובד האופורטונוס, כלומר הרוח הנושבת בכיוון נמל המבטחים של המשרה; בעיניהם תחינה אילמת, כמה מהם משתחווים עמוקות מולי, בתקווה לזכות בחסד קיסרי.



הנה השבויים ממחוז מערכוס - בתוכם השבוי הגבוה רימונוס, שחיוך קבוע מעוות את פניו; הנה שבויה קטנת-קומה דמוית פרגית מרוטה, שלסתותיה נראות כדבוקות זו לזו; הנה השבויים מפרובינציות המרכז - סנטורים משכבר, איש אקדמיה ומגילת חוקה מצהיבה בידיו; הנה שבויה נאה שמיהרה לשבת לידי, לפי סימן שלי, להגמיעני תירוש.



ומצעד השבויים נמשך: עשרות ומאות ראשי סניפים מהפרובינציות, ואחריהם ים אדם אדיר - אלפי ורבבות שבויים מן השורה, הקוראים בקול ניחר: "קיסר, ההולכים קדימה מברכים אותך!"...



אכן, אוי למנוצחים!



- - - הגיע שיא הערב. נשמעה עוד תרועת חצוצרה, כאשר אולמרטיאוס קם שוב ממקומו בהכריזו חגיגית:



- "הכניסו את הליכודוס!"



כולנו קמנו נרגשים על רגלינו, מריעים בקול. תריסר משרתים נשאו על כתפיהם טס אדירים, ועליו הליכודוס בכבודו ובעצמו: שור ענק שעורו הופשט, כולו חרוך, לפידים בוערים תקועים באחוריו ובצל גדול תקוע בפיו הפעור.



פיותינו הגירו ריר למראה מאכל התאווה: אהה, ליכודוס! אין לך דבר טעים יותר מליכודוס חרוך היטב! ולצדו - אהה, אושר! - כירה המורכבת מנתחי שינויוס, פיסות מרצוס, קציצות מערכוס...



בטני קירקרה. בקושי הצלחתי לבלוע את רוקי.



- "הוד מעלתו הקיסר, שגם גידל את הליכודוס וגם חיסל אותו - הוא זה שיתכבד בחיתוך הנתח הראשון!" קרא וייסגלסוס.



השחזתי שתי סכינים זו בזו, מתאווה כבר לנעוץ את שיני בבשר החי, אלא שהופרעתי ממלאכת