למרות החששות מניות הבנקים הצליחו להציג תשואה של עשרות אחוזים השנה

כתמונת ראי לכל המפסידים, מי שיוכתר כמנצח השנה הם המשקיעים שלא התבלבלו מהבכי והנהי שעלה מכיוון הבנקים עצמם, והמשיכו להחזיק במה שמסתמנת כהשקעה הבטוחה ביותר - הבנק. בעניין זה בולטים שני גופים עיקריים: סרברוס-גבריאל ומאיר שמיר. הראשונה הדהימה את השוק כשזכתה במכרז לרכישת מניות לאומי במחיר של 17.5 שקל למניה, שהיה גבוה ביום המכרז ב-16% ממחיר השוק. בינתיים טיפסה לה מניית לאומי לרמה שמציבה את אנשי ההשקעות של לאומי על הפודיום.



מנצח נוסף הוא מאיר שמיר, שרכש ביולי 29% ממניות תעשיות מלח, דרכה שותפה משפחת דנקנר בגרעין השליטה בפועלים. לכאורה, נכנס שמיר מאוחר, אחרי שנתיים של עליות, ובכל זאת הוא רושם רווח יפה על הנייר. שמיר שילם 21 שקל למניית תעשיות מלח, וסך הכל כ-53 מיליון דולר. מאז קפצו מניות תעשיות מלח ב-22%.



נוחי דנקנר גם מפסיד גם מנצח. מצד אחד, דנקנר שהחזיק במניות תעשיות מלח עוד מהימים שהיה חלק מעסקי משפחת דנקנר, מכר בשבוע שעבר 4.5% מהמניות במחיר של 26 שקל למניה. הוא חייב לחסל את האחזקות שלו במלח עד סוף השנה, כחלק מההסדר עם בנק ישראל שהתיר לו לרכוש לפני שנתיים את השליטה באי.די.בי. כך שגם עם הגב לקיר הוא הצליח ליהנות מכל העליות האחרונות בתעשיות מלח, שמושפעת באופן ישיר מהעליות במניות הפועלים.



מצד שני, הזינוק של לאומי בחודש האחרון אינו עושה כ"כ טוב לדנקנר. הצעת אי.די.בי במכרז לאומי היתה נמוכה ב-5% משל סרברוס-גבריאל. ביום שלאחר המכרז ניסו באי.די.בי לשדר מסר של "לא באמת רצינו". אפשר לקנות את זה ואפשר לא. בשביל עוד 5% במעטפה, היה דנקנר רושם עוד ניצחון קטן.