נדחתה תביעה נגד משה בובליל וניסים יניב לפיצוי בגין נזק למלון רון

מתברר שאיחור של יום אחד עלול לעלות במאות אלפי השקלים. שיעור כואב זה למדו בעליו של בית מלון, שתביעתם כנגד קלאב הוטל ואנשי העסקים ניסים יניב ומשה בובליל על נזקים שנגרמו למלון בתקופה בה הושכר להם, נדחתה על ידי השופט אטרש שאהר מבית משפט השלום בטבריה לאחר שהוגשה באיחור של יום.



תחילת הפרשה ב-95' כאשר בין הצדדים נחתם הסכם לפיו השכירו התובעים לקלאב הוטל את בית מלון רון שבבעלותם למשך שנתיים. באחד מסעיפי החוזה התחייבו הנתבעים לשמור על שלמות בית המלון ומערכותיו ולתקן על חשבונם כל נזק וקלקול. יניב (שהיה באותה עת דירקטור ובעל מניות בקלאב הוטל) ובובליל חתמו על כתב ערבות למילוי התחייבויות קלאב הוטל על פי החוזה.



לטענת התובעים, לקראת תום תקופת החוזה, נערך סיור משותף במלון שבמהלכו התגלו חוסרים רבים במחוברים ובמיטלטלין ונזקים בחדרי המלון ושטחיו הציבוריים. אלה הביאו להגשת תביעה במסגרתה טוענים התובעים כי הנתבעים חייבים על פי החוזה להשלים את החוסרים ולתקן את הנזקים שנגרמו לבית המלון; נזקים אלה מוערכים יחדיו בסכום של 228 אלף שקל.



הנתבעים, באמצעות משרד עוה"ד דנציגר, קלגסבלד, רוזן ושות', הגישו בקשה לדחיית התביעה נגדם על הסף עקב התיישנותה; לטענתם הסיור במלון במסגרתו נולדה עילת התביעה נערך ביום ה-15 באפריל 97'. ואולם התביעה עצמה הוגשה רק ביום ה-15 באפריל 04' - כלומר כשבע שנים ויום לאחר מכן. על כן יש לראות את התביעה כאילו התיישנה ולדחות אותה על הסף.



לדברי השופט, הנזק הממשי כתוצאה מהפרת החוזה, התגבש לכל המאוחר במשך הסיור המשותף ביום ה-15 באפריל 97', משנוכח נציג התובעים לדעת על החוסרים במלאי ועל הנזקים שבשטחי המלון.



על כן, קבע השופט, תקופת ההתיישנות מתחילה באותו יום ומסתיימת בדיוק 7 שנים לאחר מכן ביום ה-14 באפריל 04'. משהוגשה התביעה יום לאחר מכן, הסיק השופט, היא הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות ויש לדחותה על הסף מחמת התיישנותה.